הלהיט הגדול של האלבום היה ונשאר God Only Knows שהוזכר קודם. כמעט 55 שנים עברו מאז, וגם היום קשה שלא להתרשם מהשיר שפול מקרטני הכריז עליו כשיר האהבה הטוב ביותר בכל הזמנים. קולו המלאכי של קארל ווילסון המנוח, אחיו הצעיר של בריאן, צף מעל התזמורת שהרכיב ווילסון. עשרים ושלושה מוזיקאים ניגנו את השיר הזה, אך בגרסה הסופית שהגיעה לאלבום נעשה שימוש "רק" בעשרים כלי נגינה, לא כולל הצ'מבלו המפורסם מהפתיח של השיר. בעולם הפופ של לפני "סרג'נט פפר" עדיין לא הכירו הפקה מוזיקלית מורכבת כזאת.

כמו הרבה יצירות מופת, "פט סאונדס" לא הצליח מסחרית באמריקה בזמן אמת. ברוס ג'ונסטון, החבר הטרי בלהקה, טס עם התקליט החדש ללונדון והשמיע אותו לקית' מון, המתופף האגדי של The Who, שהתאהב באלבום. מון החליט להזמין לחדר המלון שלו כמה מוזיקאים מקומיים, ביניהם אריק קלפטון וחברי הביטלס. החברים הקשיבו לאלבום בגרסת המונו על המערכת הפשוטה, וכשהוא הסתיים, לנון ומקרטני ביקשו לשמוע אותו שוב מההתחלה. "האלבום הזה סובב לי את הראש," הודה לימים מקרטני. "והוא עדיין אחד האלבומים הכי טובים שאי פעם הוקלטו לטעמי. וואו. הכרחתי את הילדים שלי לשמוע אותו, וכולם אהבו אותו. זה היה הדבר הכי גדול ששמעתי עד אז. וחשבתי לעצמי: אוי ואבוי, זה האלבום הכי טוב אי פעם, מה אנחנו הולכים לעשות?"

סר ג'ורג' מרטין הודה לימים שבלי פט סאונדס, הביטלס לא היו מקליטים לעולם את סרג'נט פפר. זו לא הייתה מחמאה ריקה, זו הייתה עובדה. מה שבריאן ווילסון עשה בשנת 1966 באולפן בקליפורניה, בכלים אנלוגיים וללא כל עזרה טכנולוגית, עדיין נשמע יצירתי ורענן גם בימינו. לרגע קצר בריאן ווילסון הוכרז כגאון המוזיקלי הגדול ביותר של המאה ה-20. שנה לאחר מכן, ווילסון האזין לסרג'נט פפר של הביטלס ואיבד את שפיותו. אבל זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת.