ענר לברון (40) גדל במחלקת הנוער של הפועל גליל עליון. הוא לא קיבל הזדמנות אמיתית בקבוצה הבוגרת, נדד קצת בצפת, שיחק בהפועל תל אביב לפני ההתפרקות תחת שאול אייזנברג בלאומית, ובגיל 23 יצא עם דרכון גרמני לכבוש את גרמניה. הוא שיחק במשך 10 שנים בליגה השנייה והשלישית בגרמניה ובליגה השנייה באוסטריה, עד שחוק של שחקנים מקומיים בלבד גרם לו לעזוב את הכדורסל הגרמני, וקירב אותו לעבר קריירת האימון שלו.
"סיימתי את הקריירה בקבוצה מפאלרמו. שיחקתי שם ארבעה וחצי חודשים, עם המזל שלי איך שהגעתי הנשיא ברח מהקבוצה ולא קיבלתי כסף. נפגעתי בכף רגל, קיבלתי זריקות. קיבלתי סימן לעצור. הייתי בן 33, סיימתי לשחק. הייתה אופציה לעבור לשוויץ, התחלתי לאמן שם בווינטרטור שקבוצת הנשים של המועדון הייתה הדבר. אימנתי בכל קטגוריה, גברים, נשים, נוער. הלך לי טוב. התחברתי לשחקנים, למשפחות, לקהילה. הייתי שם ארבע עונות, זה דבר נדיר במקצוע הזה. בשלב הזה היה לי משהו אישי שהייתי צריך לקבל החלטה אם לחזור לארץ או נותן קפיצה לרמה הבאה. קיבלתי הצעה מז'נבה והחלטתי לעבור לרמה הבאה".
לברון חתם בז'נבה ליונס, אחת הקבוצות הגדולות בשוויץ. את העונה הראשונה שלו בקבוצה הוא סיים כמאמן העונה בליגה השנייה במדינה. "יש לי סוכן שוויצרי, מהרגע שעזבתי את ווינטרטור, היה לי מזל שהוא ראה בי פוטנציאל והאמין בי. הוא הביא לי הצעה מז'נבה. הייתי העוזר מאמן של הקבוצה הבכירה, והמאמן ראשי של הקבוצה עד גיל 23 ששיחקה בליגה השנייה. סיימנו במקום הראשון ועפנו בחצי הגמר. זאת הייתה היסטוריה כי בפעם הראשונה קבוצה בלי זרים מסיימת במקום הראשון. זאת הייתה נקודת ציון יפה. יכולתי ברמה טובה להראות זהות, DNA שלי, נקודת ציון מאוד חשובה".
בקיץ שעבר עשה לברון את קפיצת המדרגה לפריבורג, שכבר הצליחה בעבר לשחק ב-BCL של פיב"א נגד הפועל חולון. "בשבילי היו שתי אופציות. אופציה ראשונה להישאר בז'נבה כמאמן ראשי, או לקבל קבוצה אחרת ברמה קצת יותר נמוכה. זה מקצוע של הזדמנויות, השוק בשוויץ קטן ואין הרבה תחלופה. הסוכן לא רצה לשים אותי במקום שאכשל בו. להישאר בז'נבה כעוזר מאמן לא הייתה אופציה בשבילי, וקיבלתי הצעה מפריבורג לשתי עונות. קבוצה עם מאמן טוב מאוד, מסגרת אירופית שיכולה לתת לי אתגר, רציתי לחוות את זה. היה לי חשוב הקטע של ההתקדמות, לא להישאר באזור הנוחות. הרגשתי בנוח בז'נבה. הייתה לי תקשורת טובה עם כולם. אבל זה מקצוע של הזדמנויות, ברגע שיש הזדמנות שהיא מאתגרת מקצועית, צריך לקחת אותה".
איך רמת הכדורסל בשוויץ?
"שוויץ זו לא מדינת כדורסל. יש שם ענפי ספורט יותר אטרקטיביים. אנחנו המועדון הכי גדול בשוויץ, יש לנו אולם עם 3,500 מקומות. הוא היה מפוצץ בהרבה משחקים. מולנו יש אצטדיון הוקי של 11 אלף מקומות שאי אפשר להשיג כרטיס למשחקים. כל עבודה פשוטה בשוויץ אתה תתפרנס יותר טוב מכדורסל, קשה להשאיר שחקנים טובים ומוכשרים בענף. בישראל הרבה צעירים חולמים להיות כדורסלנים, בשוויץ זה פחות. צריך להכניס בהם את המוטיבציה. זה לא פשוט. יש פוטנציאל יוצא דופן, האתלטיות, המרקם האנושי. יש המון מהגרים בשוויץ מהבלקן ואפריקה. המדינה מחולקת לחלק גרמני, איטלקי וצרפתי. בכל חלק יש הבדלי תרבויות. בחלק הגרמני זה לא חלק של כדורסל, אין כמעט קבוצות תחרותיות. החלק הצרפתי זה החלק של הכדורסל. מבחינתי המעבר מהחלק הגרמני לצרפתי זה כמו פריצת דרך קטנה, זה מכניס אותך לבועת הכדורסל המקצועני שם".
ובפריבורג אתה פוגש כבר מועדון מקצועני.
"זה מאוד תלוי בקבוצה. כשאתה מגיע לפריבורג, מה שמייחד אותה זה לא התקציב הכי גבוה, אלא המתקן. מ-8 בבוקר אני על המגרש עד 12 בצהריים. אנחנו עובדים המון, עושים יותר מקבוצות אחרות. הקטע של המתקנים מאוד מסודר. זה האולם שלנו. זה מאוד חשוב. יש מתקנים וקבוצות שלא בסטנדרטים שאתה מצפה לראות בליגה מקצוענית, אבל אני שמח שאני בטופ שם ואני נהנה מתנאים של קבוצת כדורסל מקצוענית".