
השואה, הסיפורים הטרגיים של המשפחה המורחבת – היו נוכחים בבית בו גדלתן?
"כן, זה תמיד היה שם. אני יודעת שהיו לה סיוטים נוראיים ושהיא אף פעם לא ישנה", מתארת לורין. "התפירה הייתה הנחמה שלה, אז היא הייתה תופרת כל הלילה. גם כשהנושא לא היה מדובר ספציפית, היינו מודעות לדברים ומגיל מאוד צעיר. אם היה יום ממש חם, אמא הייתה אומרת 'אני רק חושבת על האנשים ברכבות', ואני בכלל לא מדברת על מה היה עובר עליה כשראתה רכבת קרונות חולפת. ואם היה קר מאוד אמרה שזה כלום, יש אנשים ששעות עמדו במסדר בקור מקפיא".
סו: "היא לא התחילה לדבר על דברים עד שהייתה הרבה יותר מבוגרת. היא אכן ניסתה לחנך אותנו ולהכין אותנו שזה יכול לקרות לכל אחד, בכל מקום ובכל זמן. שזה לעולם לא נעלם. כפי שאנחנו נוכחים גם היום עם מה שקרה בישראל. אני למשל הייתי אכלנית ממש גרועה בילדותי, ואמא הייתה ממש היסטרית סביב זה. כילדה צעירה לא הבנתי על מה המהומה, אבל כשהתבגרתי יכולתי להבין מדוע אמא הגיבה כפי שהגיבה".
לורין: "ההורים היו מגוננים יתר על המידה. היינו צריכות להיות כל הזמן נקיות ומסודרות. אסור היה לנו ללכלך את הבגדים או לשפשף את הנעליים. ואם זה קרה, ידענו שאנחנו בצרות. אפילו לרכב על אופניים אסרו עלינו, מהחשש שניפול ו/או נתלכלך. אבל מעבר לזה, היא הייתה אמא נפלאה. לא יכולנו לקוות לאמא טובה יותר. היא לימדה אותנו להיות אכפתית אבל גם לביאה. אם מישהו אי פעם עשה משהו שפגע בנו, היא יצאה לקרב. גם אם זה להתעמת עם מורה אנטישמי בבית הספר היסודי אחרי שהעליב אותנו בפני כל הכיתה".
Source link