Connect with us

דעות

הדמוקרטיה אצלנו סובלת מכוח היתר של שתי קבוצות מיעוט | פרופ' דניאל פרידמן

Published

on




גרסה נפוצה בשיח הציבורי בישראל עוסקת בסכנה של "עריצות הרוב", השולט בכנסת ובממשלה ועלול לפגוע במיעוט. המציאות הישראלית היא שונה. הדמוקרטיה אצלנו סובלת מכוח היתר של שתי קבוצות מיעוט.

קבוצת מיעוט אחת, שכיום חלה ירידה בכוחה, דוגלת בליברליזם פרוגרסיבי המושתת על "דמוקרטיה מהותית", כלומר על ערכים אוניברסליים, שהמיעוט רשאי להשליט אף בניגוד לרצון הרוב. לקבוצה זו הייתה בשעתו השפעה רבה באקדמיה ובמערכת המשפט הציבורית, לרבות בבית המשפט העליון.

על בסיס מגמה זו אִפשר העליון למפלגת כך הגזענית להתמודד בבחירות, ולמנהיגה מאיר כהנא לזכות במושב בכנסת. במקביל אִפשר העליון גם לזרם הלאומני הפלסטיני להתמודד בבחירות. כך הגיע לכנסת עזמי בשארה, מייסד מפלגת בל"ד, שנמלט מישראל לאחר שנחשד בעבירות ביטחוניות חמורות.

מגמה זו הכבידה בעבר על ההתמודדות עם שלטון הטרור בעזה, והביאה גם לכך שבג"ץ אישר (בניגוד לפסיקה קודמת) את הקרנתו של הסרט "ג'נין ג'נין", שכלל תיאור שקרי בדבר פעולת צה"ל במבצע חומת מגן, פרשה שתוקנה רק כעבור כ־20 שנה.

קבוצת המיעוט השנייה הנהנית מכוח יתר היא הקבוצה החרדית, המהווה את ההיפוך הגמור לליברליזם הפרוגרסיבי. השפעת החרדים איננה מצויה במערכת המשפט, אלא בממשלה ובכנסת. עלייתם הפוליטית החלה עם בחירתו של מנחם בגין לראשות הממשלה בשנת 1977. באותם ימים היו לחרדים ארבעה חברי כנסת בלבד, אך הם היו חיוניים להרכבת הממשלה הצרה שהקים בגין בשלב הראשון.

מכאן הם טיפסו מעלה־מעלה. הם זכו לפטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות, שהפך למעשה לפטור כללי לציבור החרדי. לכך הצטרפו מענקים נדיבים שהלכו וגדלו. יכולתם להתחבר לקואליציה, הן עם מפלגת העבודה (המערך) והן עם הליכוד, העניקה להם עוצמת יתר של "לשון מאזניים". וכך אירע שהרב אברהם שפירא, שכיהן בכנסת מטעם אגודת ישראל, כונה בתקשורת "מנכ"ל המדינה". כיום הגיע כוחם המשותף של החרדים בכנסת ל־18 צירים, יותר מפי ארבעה ממספרם ב־1977.

גידול העוצמה הפוליטית החרדית מציב אתגר כפול בפני הדמוקרטיה הישראלית. ראשית, מבנה הציבור החרדי איננו דמוקרטי, וההנהגה החרדית איננה נבחרת בהליך דמוקרטי. לכך הצטרפה מגמה בהנהגה החרדית להעדיף את האינטרס של החרדים על פני האינטרס הכללי. הנשיא אברהם לינקולן הגדיר דמוקרטיה כ"ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם". שלטון דמוקרטי חייב לפעול "למען העם", כלומר למען העם כולו, בניגוד לתופעה הבולטת כיום של פעולה למען השלטון, ולכך שהנהגת ההחרדים בחרה לרתום את השלטון למען המגזר שלה, גם על חשבון אוכלוסיות אחרות.

נכון שנטייה למען ציבור מסוים יכולה להתקיים גם מחוץ למגזר החרדי. פוליטיקאי ממגזר מסוים (למשל, מהפריפריה) יכול לפעול למען המגזר שלו, אך עליו לזכור גם את האינטרס הציבורי הכללי. הדרך שבה נציגי החרדים מנצלים את כוחם הפוליטי חורגת מכל מה שיכול להיחשב מתקבל על הדעת. המאבק למען השתמטות משירות צבאי ממחיש זאת היטב.

ניתן גם ללמוד לא מעט מההתבטאות של שר השיכון יצחק גולדקנופף, שפורסמה בתקשורת, ולפיה "גם מה שחשבו שיהיה לציבור הכללי – אז הוצאנו את זה באיזשהו אופן לציבור החרדי". לאחר מכן הסביר שנהג לפי הכללים. אפילו כך, אין זה מטהר את השרץ. עושק הציבור הכללי למען החרדים משמש לגולדקנופף מקור לגאווה.

יצחק גולדקנופף (צילום: אבשלום ששוני)
יצחק גולדקנופף (צילום: אבשלום ששוני)

דרוש שינוי יסודי
הגורם שאִפשר את כל ההתפתחות הזו נעוץ בשיטת הבחירות ובמציאות שבה קיימים שני גושים המתחרים על השלטון, בשעה שהחרדים מהווים לשון מאזניים. בין שני הגושים הייתה גם מחלוקת תהומית הנוגעת לבעיה הפלסטינית ולהתנחלות בשטחים. בעניין זה גילו החרדים גמישות והיו נכונים להתקשר עם כל אחד משני הגושים, כאשר כל גוש מוכן לשלם להם מחיר בלתי סביר כדי לזכות בשלטון.

בהדרגה נוצרה מציאות שבה מתקבלות בשם הדמוקרטיה החלטות בממשלה ובכנסת ונחקקים חוקים שניתן להניח בוודאות שמרבית הציבור מתנגד להם. למעשה, גם הרוב בכנסת מתנגד להם, אך חלק גדול מרוב זה מצביע בעדם משיקולי קואליציה. כך הדבר לגבי הפטור לחרדים מגיוס וכך לגבי היקף התמיכות המועברות להם.

אנחנו שומעים לא מעט על סכנתה של "עריצות הרוב", בשעה שאנו עדים ל"עריצות המיעוט" ולכניעה של הרוב. היה זה דווקא בית המשפט העליון שריסן באופן חלקי את עוצמת היתר של החרדים. מעבר לכך הגן העליון על הציבור מפני התוצאות הקשות של החקיקה הדתית. הוא נאבק (בינתיים ללא הצלחה רבה) בהשתמטות החרדים מגיוס, והכיר בנישואים אזרחיים של זוגות שהוראות הדין הדתי לא אפשרו להם להינשא בארץ.

באורח פרדוקסלי, היה זה דווקא גוף לא דמוקרטי (כלומר בית המשפט) שביטא בנושאים אלה את עמדות הרוב בציבור (העמדה הדמוקרטית), בעוד המערכת הפוליטית, האמורה להיות דמוקרטית, ביטאה דווקא את עמדות המיעוט הדורסני, בניגוד לעמדת הרוב בציבור.

צורת המשטר הנוכחית הגיעה לנקודת שבר בשנת 1990 ולמה שיצחק רבין כינה "התרגיל המסריח". הממשלה הייתה אז ממשלת אחדות לאומית שבראשה הליכוד בהנהגתו של יצחק שמיר. המערך פרש מהממשלה, שנפלה בהצבעת אי־אמון, ושמעון פרס ניסה להקים ממשלה צרה בעזרת חלק מהחרדים ובאמצעות "רכישת" אחד מחברי הליכוד, אברהם שריר, שהוצעו לו טובות הנאה החורגות מכל היגיון. אבל כאשר פרס ביקש להציג את ממשלתו בכנסת, התברר שהחכ"ים החרדים, שהיו אמורים לתמוך בו, לא הופיעו, והמהלך נכשל. שמיר השמיע את קריאתו הנרגשת, שהפכה חלק מהפולקלור הישראלי, "אברשה, חזור הביתה". ואברשה חזר.

יצחק רבין, יצחק שמיר (צילום: יעקב סער, לע''מ)
יצחק רבין, יצחק שמיר (צילום: יעקב סער, לע"מ)

הפרשה גרמה לזעזוע. במהלך חוצה מפלגות התקבלה בכנסת שורה של חוקים שנועדו למנוע את התופעה. האישים המרכזיים במהלך זה כללו את אוריאל לין, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט (מהמפלגה הליברלית בליכוד), אמנון רובינשטיין ממרצ וחיים רמון, יו"ר סיעת העבודה. במקביל קמה תנועה להנהגת חוקה, בראשות אוריאל רייכמן.

החקיקה שהתקבלה כללה, בין היתר, חוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, שקבע כי "מי שכיהן כראש ממשלה שבע שנים רצופות לא יהיה מועמד בבחירות לראש הממשלה שבסמוך לאחר מכן". עוד נקבע בחוק כי "מספר חברי הממשלה, לרבות ראש הממשלה, לא יעלה על 18…".

חקיקה זו כללה גם את חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", שאותו העלה בית המשפט העליון על נס, ולמעשה שלל מהכנסת את האפשרות לתקנו בדרך שאינה לרוחו של העליון. אולם למרבה הצער החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה לא זכה לשום הגנה. המגבלה על מספר השרים בוטלה כבר בתקופת כהונתו של אהוד ברק בראשות הממשלה. החוק כולו בוטל בשנת 2001 ביוזמת אריאל שרון והוחלף בחוק חדש, ללא מגבלה על מספר השרים וללא מגבלה על תקופת כהונתו של ראש הממשלה. מאז עבר חוק יסוד "הממשלה" שורה של תיקונים, שבמסגרתם הונהגה השיטה המוזרה של ראש ממשלה חליפי. בית המשפט העליון לא התערב. הוא נוהג להתערב כאשר הדבר נוגע לסמכויותיו ולכוחו.

אבל המדובר איננו בשאלה משפטית הנוגעת לבג"ץ, אלא באופיו של המשטר הדמוקרטי בישראל ובשיטת בחירות שתשמור על זכויות מיעוטים, אך לא תעניק לקבוצת מיעוט כלשהי, חרדים או אחרים, אפשרות לשלוט במדינה. בעניין זה יש מקום לשינוי יסודי, שיוכל להתאפשר רק אם נזכה, לאחר הימים הקשים העוברים עלינו, למדינאים בשני המחנות המרכזיים, היכולים לקיים דיון ענייני ביניהם ולהגיע לתוצאות מעשיות. במסגרת זו ניתן יהיה גם להגדיר בצורה סבירה את היחסים בין הרשויות.

כרגע נראית אפשרות זו רחוקה, ולא חסרים כאלה המבקשים להרחיקה עוד יותר, ובכל זאת נקווה שיגיע יום שבו נזכה לתרבות דמוקרטית עניינית והוגנת יותר מזו הנוהגת כיום.

[email protected]





Source link

Continue Reading
Click to comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דעות

בגלל התנהלות הממשלה: הפלסטינים מקבלים פרס על ה-7 באוקטובר

Published

on




כאשר משה ירד מהר סיני, אוחז בלוחות הברית, הוא הבחין כי בני עמו, ישראל, חוגגים סביב עגל הזהב. הו לא, הוא אמר וניפץ את לוחות הברית. העם לא ראוי לקבל אותם, אמר לעצמו.

לנתניהו אין כבר הרבה מה לשבור. השבוע נפלה גם ההסברה. האמת, סוג של עגל זהב שישראלים החלו לפתע לסגוד לו, מטפחים איזו אמונה מוטעית כי הוא יביא לחייהם, לחיינו, מזור ותקווה. אז לא, האמת היא בלוחות הברית, האמת היא המדיניות שנקטה ישראל ונוקטת – ואת המדיניות הזאת עגל הזהב אכן לא יכול להציל.

חלוקת מזון בעזה (צילום: עלי חסן, פלאש 90)
חלוקת מזון בעזה (צילום: עלי חסן, פלאש 90)

אני מאמין גדול בהסברה, או בהגדרה היותר נכונה – ״דיפלומטיה ציבורית״. מדוע יותר נכונה? כי היא משייכת אותה לעולם הדיפלומטיה, ומבליטה היבט יחסית חדש ושונה של העולם הזה: ניהול ענייני הדיפלומטיה בגלוי, בשקיפות וכלפי קהלים גדולים, עמים שלמים או קבוצות וקהילות, שלפעמים אפילו חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כך פועלות הרשתות החברתיות בימינו.

האמריקאים היו הראשונים להפוך את הדיפלומטיה הציבורית למכשיר במדיניות החוץ שלהם, כאשר הם מחזקים אותה הן בכלים ובמכשירים להשפעה ולשכנוע, והן במחקרי עומק, שתפקידם לבחון את ההשפעה, לתעד אותה ולייעל אותה.

הדיפלומטיה הציבורית זינקה קדימה לבמה הראשית אחרי מלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בין שתי מעצמות־העל ארה״ב ורוסיה על ההשפעה בעולם שלאחר המלחמה. היא שקעה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בסוף שנות ה־80, במה שנטו לכנות בטעות ״סוף ההיסטוריה״, אבל חזרה ובגדול כאשר מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר והעולם נכנס לסחרור, למלחמת הציוויליזציות, ושוב נזקק לדיפלומטיה הציבורית, לשכנע ולהשפיע.

ההיסטוריה הישראלית שזורה אף היא בדיפלומטיה ציבורית. בראשית ימי המדינה ובפרקים אחרים, כמו אחרי 67' ובמידת מה אחרי 73', נהנינו מדעת קהל חיובית ומאהדה גדולה, אבל צריך להודות כי בהדרגה איבדנו את האשראי הבינלאומי שלנו. השליטה הממושכת ב״שטחים״, הסרבנות הקבועה לכל הסדר מדיני, ולבסוף המאבק הפומבי והציבורי על הדמוקרטיה הישראלית – שחקו את מעמדנו בקהילה הבינלאומית והקשו עלינו.

ואז הגיע 7 באוקטובר, זה היה רגע איום בהיסטוריה של ישראל, של העם היהודי – והעולם נדהם. ישראל יצאה למערכה גדולה, מוצדקת ולגיטימית, והכתה באויביה מכל עבר. המערכה הזאת התקבלה היטב, וישראל נהנתה מתמיכה ומגיבוי, אבל אחרי 20 חודשי לחימה היא קרסה לחלוטין. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, הוא מפולת במעמדה הבינלאומי של ישראל, של מוסדותיה, וכפי שראינו – גם של אזרחיה, אלה החיים בה ואלה הנושאים את שמה ברחבי העולם.

במשך שנים הצליחה ישראל להדוף את קמפיין ה־BDS. הפלסטינים ניסו לשווא להדביק לנו את החטוטרת של גזענות, של נישול ושל טיהור אתני, ויכולנו להם. לא לבד אומנם. מדינות, ארגונים בינלאומיים, ידידי ישראל וכמובן קהילות יהודיות חברו יחד כדי להסיר מישראל כתמים אלה ולהרחיק ממנה את האיומים השונים – עכשיו הם מתממשים לנגד עינינו.

רק בכוח?

בצר להם, פנו הישראלים להסברה, לדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אם, הם אומרים, אם רק ההסברה הייתה פעילה, אם היו לנו מסבירים טובים ותקציב ראוי, הכל היה אחרת. אני מאמין גדול בהסברה, עסקתי בכך, כתבתי וחקרתי. אבל המקרה שלפנינו כבר גדול על הדיפלומטיה הציבורית.

שופל פורץ את הגדר 7 באוקטובר (צילום: רויטרס)
שופל פורץ את הגדר 7 באוקטובר (צילום: רויטרס)

נכון, אילו היינו מממשים מעט מהמלצות של מבקר המדינה, של ועדות החקירה השונות, של צוותים וועדות מקצועיים, היה לנו קל יותר. אבל, חברים וחברות, לא היינו יכולים בעזרתה להדוף את המתקפה הזו. הכישלון הזה אינו של הדיפלומטיה הציבורית אלא של הממשלה.

ההסברה יכולה להסביר את המדיניות, היא אפילו יכולה להשפיע עליה, אבל מרגע שהמדיניות הנוכחית של כוח ורק כוח יצאה לדרך, אפשר היה לצפות ל״מפץ הגדול״. אפס התחשבות בדעת הקהל, בידידינו השונים, להוציא, כמובן, את ארה״ב, והתעלמות מאזהרות מוקדמות – הובילו אותנו לקטסטרופה.

מי היה מאמין כי אחרי 7 באוקטובר צרפת, בריטניה ומדינות אחרות יכירו, או ישקלו להכיר, במדינה פלסטינית? מה זה, העולם השתגע, הפלסטינים מקבלים עכשיו פרס על מעשי רצח ואונס והתעללות, וכמובן – על החזקת החטופים שלנו? למקום הזה הביאו אותנו הממשלה, שריה וחברי הכנסת שלה, בהצהרות חסרות אחריות ובמעשים שהתעלמו מהדין הבינלאומי, מהביקורת ומהאזהרות המוקדמות.

הרעב שהתפשט בעזה הוא על מצפוננו. נכון לרגע זה, ישראל מנסה לחפות על מחדלי העת האחרונה ו״מציפה״ את עזה במזון. אינני יודע אם זה כך, ואפילו אם כן, איש אינו יכול למחות בבת אחת את הנזק המצטבר, ואיש אינו יכול להפוך את המגמות המסתמנות בעולם כלפי ישראל.

מעט מדי ומאוחר מדי

אז אתם שואלים, האם נצא מזה? וכיצד נצא מזה? ראשית, אינני בטוח בכלל שנצא. אבל אולי הדרך היחידה היא לא עוד מסיבת עיתונאים, הצהרה או מינוי של דובר למערך ההסברה הכושׁל, אלא מדיניות שמביאה בחשבון כי מעבר לגבול שלנו יש גם אנשים – נשים, זקנים, ילדים, ואפילו גברים – שאינם אנשי חמאס ואינם פעיליו. הם משלמים את המחיר.

חיילי צה''ל בעזה - מלחמת חרבות ברזל (צילום: רויטרס)
חיילי צה"ל בעזה – מלחמת חרבות ברזל (צילום: רויטרס)

נכון, חמאס עושה את שלו, אבל הטענות מופנות אלינו, כי אנחנו הכוח השולט ברצועה – 75% מהשטח, יש להזכיר. כי אנחנו מדינה, והם ארגון טרור בזוי. ולבסוף, לא לשכוח, אנחנו יהודים, ולנו מוסר משלנו, ואנחנו לא נוותר על הערכים שלנו, גם לא לצורך המשך הלחימה בעזה. המלחמה שם תסתיים ביום מן הימים, ואת נזקיה מבית ומחוץ אנחנו עלולים עוד לשאת הרבה שנים.

הכותב שימש בעבר כשר התפוצות ודובר צה״ל, חבר ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, וספרו ״מלחמדיה״ עוסק במלחמה על התודעה
[email protected]





Source link

Continue Reading

דעות

ההכרה במדינה פלסטינית תקרה כי העולם ויתר על נימוס מול נתניהו | דן פרי

Published

on




ישראלים רבים משוכנעים שבמהלך השבוע האחרון חמאס ניצח עם איזה "נרטיב הרעבה", ושזו הסיבה לכך שמדינות כמו צרפת ובריטניה מאיימות כעת להכיר במדינת פלסטין בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. יש בכך גרעין של אמת, אבל זה מחמיץ את התמונה הגדולה.

למה יש בזה אמת? כי חמאס אכן שקרן. הוא מביים ראיות, משתמש באמבולנסים, מסתתר בבתי ספר, ורבים בעולם נופלים בפח. גם חלק מעובדי סוכנויות האו״ם משתפים פעולה. התמונה שהשפיעה כנראה יותר מכל על דעת הקהל העולמית בשבועות האחרונים הייתה של ילד כביכול גווע ברעב, והתברר לאחר מכן שהוא סבל ממצב רפואי קשה. מיליונים ראו את התמונה; אלפים נחשפו לתיקון. כן, זו רשלנות עיתונאית, בתור יו"ר לשעבר של הכתבים הזרים בארץ אני מבין זאת היטב. וזה מאוד לא הוגן.

אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות הבסיסית: אי אפשר לנצח את הוויכוח הסמנטי על האם מדובר ברעב פשוט, מחסור, תת-תזונה, או גסיסה מרעב. מה שמעבר לכל ויכוח הוא שהאוכלוסייה סובלת, לא רק מרעב אלא גם מחוסר בגישה לתרופות, למחסה, ולתשתיות מתפקדות. עזה, שחלקים עצומים ממנה נהרסו, איננה עצמאית תפקודית.

בינתיים, ישראל מקדמת נרטיב משלה, והוא בהחלט לא פחות מעוות משום הגזמה של ממדי רעב. רבים בישראל טוענים שלא יעלה על הדעת לשלוח סיוע לאויב. אבל מדובר במלחמה כמעט חסרת תקדים: שטח אויב, חסום מכל עבר, הנשלט על ידי ארגון טרור שניזון מהסבל של אוכלוסייתו שלו. וכאשר שרים בכירים בישראל, כולל איתמר בן גביר ממש בסוף השבוע האחרון, קוראים בגלוי לעצור לחלוטין את הסיוע, קשה להכחיש שהענישה הקולקטיבית הפכה למשהו נורמטיבי. הקריאה הזו תיתפס בעולם הרחב כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה הרביעית.

עזה נתונה במצור מוחלט, גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אזרחים אינם יכולים לצאת, לא לישראל ולא למצרים. זה לא כמו באוקראינה, שם מיליונים ברחו לפולין. בעזה, מיליוני חפים מפשע לכודים. ובמציאות המטורפת הזו, ישראל מזיזה את האוכלוסייה כמו צאן ממקום למקום כבר 21 חודשים, ויש כעת דיבורים על "עיר הומניטרית" שתהיה למעשה מחנה אוהלים למיליון איש. אנשים מדברים ברצינות על פינוי כלל תושבי עזה. אבל אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם, ואף אדם רציני לא יטען שמדובר ביציאה "מרצון" של אוכלוסייה ממרחב שהושמד כמעט לגמרי. כל זה יתפרש כאירוע של טיהור אתני בקנה מידה עצום. ובינתיים, ח"כים מופקרים לא מפסיקים ללהג על התנחלויות ישראליות בעזה – עוד עבירה על החוק הבינלאומי שנורמלה.

כמה ישראלים היו תומכים, גם אחרי 7 באוקטובר, במלחמה שתימשך שנתיים, תהרוג עשרות אלפי חפים מפשע ומאות חיילים, ולא תתעדף את השבת החטופים? מעט מאוד. וכמה מוכנים באמת למורכבויות המשפטיות שעוד יגיעו, על אזרחים ישראלים מן השורה בנמלי תעופה באירופה?

פלסטינים שחצו את גדר הגבול בעזה, 7 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים חטיב, פלאש 90)
פלסטינים שחצו את גדר הגבול בעזה, 7 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים חטיב, פלאש 90)

בארץ זה נורמל לא כי הציבור באמת תומך במהלכים, אלא בגלל שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת. מחוץ לישראל, למדינה עדיין יש תומכים, כי הטענות שלה נגד חמאס נכונות, אבל מעטים בלבד מסכימים עם מדיניות המלחמה. וזה כולל יהודים וציונים שאינם קונים לשנייה את תעמולת חמאס.

בארץ לנרמול של הטירוף הזה יש שלוש רגליים מרכזיות.

ראשית, הנרטיב של "אין חפים מפשע בעזה". כנראה נכון שרוב העזתים שונאים את ישראל. אבל הרעיון שזה הופך אותם למעורבים, כולל ילדים קטנים (ואני עצמי נאלצתי להתווכח על כך מול אנשים נורמטיביים לכאורה בטלוויזיה), הוא גרוטסקי. אף אחד מחוץ לישראל לא קונה את זה, וזה בדיוק סוג השיח שמזין את האישומים בג׳נוסייד. תומכי ישראל נאלצים לטעון שעמדה זו היא נחלת קיצונים, אבל אין זה כך, לאסוננו.

שנית, התקשורת הישראלית כמעט לא מציגה את גודל האסון בעזה. העורכים יודעים מה הקהל שלהם רוצה, ומעדיפים לא לזעזע אותו. רבים בציבור הישראלי איבדו סבלנות לתמונות של סבל פלסטיני, בין אם בגלל נרטיב "אין חפים מפשע", ובין אם בגלל הטראומה. כך שרוב האנשים אולי יודעים מה קורה, אבל הם לא מרגישים את זה.

פלסטינים מחכים לסיוע הומניטרי בעזה (צילום: רויטרס)
פלסטינים מחכים לסיוע הומניטרי בעזה (צילום: רויטרס)

שלישית, האמונה העמוקה שהכל באשמת חמאס. זה סיפור שעובד כי יש בו אמת: חמאס פתח במלחמה, וחמאס יכול לסיים אותה אם ייכנע. אבל חמאס הוא ארגון טרור שלא אכפת לו מחיי אדם, וישראל מדינה ריבונית שרואה את עצמה כאור לגויים. היה מצופה ממנה להיות המבוגר האחראי. למצוא דרך טובה יותר, או לפחות לסיים מהר.

במקום זאת, בנימין נתניהו ייצר במכוון מלחמה ארוכה. כל מוצא נשלל. כל דיון על "היום שאחרי" נחסם. הרשות הפלסטינית – האלטרנטיבה היחידה לחמאס – הודרה, הושפלה והושחרה, אפילו כשהיא ממשיכה בשיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם צה"ל בגדה. למה? כי הקיצונים ששולטים בקואליציה אינם רוצים אלטרנטיבה. הם רוצים לכבוש את עזה, להתיישב בה, ולדחוק את האוכלוסייה החוצה.

נתניהו גם התעקש שהחקירה והחשבון על 7 באוקטובר לא יתחילו עד שתסתיים המלחמה, ובכך תיגמל פוליטית ממלחמה אינסופית. האסטרטגיה הייתה לערפל, לבלבל, ולהטביע את הציבור בתעמולה ואזורי מוסר אפורים, עד שהנרטיב שלו יהפוך לברירת מחדל. ולצערנו, זה עבד. לכן אין מיליונים ברחובות.

התקשורת הזרה, אגב, לא קיבלה גישה חופשית לרצועה מאז תחילת המלחמה, רק מספר מוגבל של כניסות בהשגחת צה"ל. זה חסר תקדים. התוצאה היא שהעולם נשען על דיווחים של עיתונאים פלסטינים, ואז ישראל מתלוננת שהם מוטים. ישראל טוענת בצדק מסוים שעיתונאים זרים עלולים להיפגע, ואם ייהרגו, האשמה תיפול עליה. גם זה נכון.

אפשר להשתגע מלעקוב אחרי כל המורכבויות או להבין דבר פשוט: כל זה היה צריך להיות מהיר ואלגנטי. לא מלחמה נצחית.

אגב, אני חושב שזו טעות להכיר בפלסטין עכשיו. זה יתפרש כהענקת פרס לחמאס על טרור, ויחזק את מעמדו דווקא כשיש לחץ מהעולם הערבי עליו להתפרק מנשקו. אם חמאס יישאר בתמונה, ישראל לא תסכים, ובצדק, לשום מידה של שליטה פלסטינית בגדה. אולי דונלד טראמפ יוכל לעצור את המהלך.

אבל לדעתי ההכרה תקרה, כי העולם ברובו ויתר על הנימוס מול נתניהו. הוא חושב שהמערכת צריכה שוק חשמלי כדי להתעורר. ובכך הוא לא טועה. וזה מגיע לא רק מטיפשים, פרוגרסיבים או אנטישמים – ממש לא. אבל במקום לחזק את חמאס דרוש משהו אחר: סיום המלחמה, השבת החטופים, שיקום שיותנה בפירוק חמאס מנשקו ובחירות חדשות בישראל.

הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים





Source link

Continue Reading

דעות

כישלון ההסברה של נתניהו מדרדר את ישראל לתהום מדינית

Published

on




לפני שנים אחדות נדהמתי לשמוע מפיו של דני דנון, במהלך ריאיון שערכתי איתו, שלמשרד שגריר ישראל באו”ם לא היה תקציב להסברה, אפילו לא לפלקט שביקשו להציב בעצרת הכללית, ושאנשי המשרד נאלצו לשלם על כך מכיסם.

דנון אמר עוד שאנחנו נמצאים ב”דיליי” בחזית ההסברה, ושעם כל הכבוד ל־15F ולמרכבה, צריך להשקיע מיליונים גם בהסברה. היא חשובה לא פחות מהביטחון, משום שהיא מאפשרת לנו גיבוי מהקהילה הבינלאומית.

השבוע שוחחתי עם המסבירן יוסף חדאד, ערבי־ישראלי ששירת בגולני. הוא קבל על אוזלת ידם של ממשלת ישראל, לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ בטיפול במשבר הרעב בעזה, ותהה מדוע אין משרד רציני שיתכלל את פעילות ההסברה. מאז ומעולם, ובמיוחד בעידן נתניהו, ההסברה הישראלית הייתה כושלת ולא עמדה באתגרים המינימליים כדי להציג ולקדם את המדיניות הישראלית, אם הייתה כזו בכלל.

יוסף חדאד (צילום: פלאש 90)
יוסף חדאד (צילום: פלאש 90)

אלא שאם בעבר היה הכשל נסבל איכשהו, כעת, במהלך המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שהתארכה לחינם בשל שיקולים פוליטיים, כישלון ההסברה הוא קטסטרופלי. זהו כישלון אסטרטגי ממש, שדרדר את מעמדנו הבינלאומי לעברי פי פחת ואף פגע פגיעה קשה בלגיטימיות של ישראל בכלל.

אחרי שנה ועשרה חודשים אפשר לקבוע בוודאות כי מלחמת 7 באוקטובר היא הכישלון המוחלט. והכישלון הזה רשום בעיקר על שמו של אחד, בנימין נתניהו, שעדיין בורח מאחריות ובכל יום שעובר רק מסבך את ישראל ואזרחיה בסכנות מיותרות.

זה החל במחדל הטבח הנורא, עבר דרך הניהול הכושל של המלחמה, שעל אף המכות הקשות שצה”ל הנחית בה על חמאס, הישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים ולא הביאו להכרעת חמאס, והמשיך בגרירת הרגליים ובהפקרת החטופים, בואכה כישלון ההסברה והצונמי המדיני המסוכן.

כל יום שעובר בלי שנסיים בו את המלחמה רק מסבך אותנו יותר ושומט את יכולתנו לסיים את המערכה בתנאים סבירים. אם עד עתה, מפחד מבן גביר וסמוטריץ’ ומהחשש שסיום המלחמה יביא לסיום שלטונו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו גרר את המשא ומתן על עסקת החטופים, עכשיו, גם אם ישראל מוכנה לפשרה כלשהי על רקע קמפיין הרעב השקרי, תיאבונו של חמאס הולך וגובר וישראל הגיעה למבוי סתום.

ההידרדרות החמורה במעמדה הבינלאומי של המדינה עלולה אף להביא את ישראל, בלחצן של אירופה וארצות הברית, לפשרה גרועה מבחינתה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקורה כעת כשישראל פתחה לרווחה את מסדרונות הסיוע ההומניטרי בלי כל תמורה מצד חמאס ובלי השבתו של חטוף אחד.

איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: פלאש 90)
איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: פלאש 90)

כישלון ההסברה הישראלית ותוצאות האין־מדיניות של נתניהו אף עלולים להביא עלינו, בכפייה, את הקמתה של מדינה פלסטינית. מדינה שכזו, במיוחד בעת הזו, תהיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל.

תארו לעצמכם שלאחר 11/9 הייתה ארצות הברית מכריזה שהיא מכירה בזכותו של ארגון אל־קאעידה למדינה עצמאית. תארו לעצמכם שלאחר הרציחות הברוטליות של דאע"ש הייתה הקהילה הבינלאומית יוזמת את הקמתה של הח'ליפות האסלאמית.

אחרי 7 באוקטובר, הקמתה של מדינה פלסטינית היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לארגון הטרור הכי רצחני עלי אדמות. הפלסטינים, שמרביתם, הן בעזה והן ברשות הפלסטינית, תמכו בטבח, הוכיחו כי הם אינם ראויים ואינם מסוגלים להקים מדינה. לכן, לצד סיום המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, עלינו לדחות על הסף את היוזמות המסוכנות של מקרון, סטארמר וחבריהם להקמתה של מדינה פלסטינית.

למרבה הצער, הכישלון הקולוסאלי של נתניהו וממשלתו בניהול מדינת ישראל ובניהול המלחמה עלול להביא עלינו אסון נוסף, אסון המדינה הפלסטינית. 





Source link

Continue Reading
Advertisement

כל העדכונים