בליל ה-13.06.2025 ובהתאם להחלטת הדרג המדיני בישראל תקף חיל האוויר בצורה חסרת תקדים את הרפובליקה האסלאמית של איראן. מתקפה אשר תחילתה בעיר הבירה טהראן ואשר התרחבה גם אל ערים נוספות במערבה של איראן וכללה בין היתר חיסול בכירי צבא ומשמרות המהפכה (כמו מוחמד באקרי, חוסין סלאמי ועוד), חיסול מדעני גרעין בכירים (כגון פרידון עבאסי), פגיעה במתקני הגרעין והעשרת האורניום המרכזיים ופגיעה במרכזי ידע ותשתית של פיתוח טילים ודלקים רלוונטיים לשיגורם.

מתקפה שהלכה והתרחבה אף יותר בעת כתיבת שורות אלו על מוסדות ומתקנים המזוהים עם ידו הקשה של המשטר כנגד האזרחים כגון כלא אוין (EVIN) בו כלואים בעיקר אסירות ואסירים פוליטיים מתנגדי משטר שבחלקם אף נידונים למוות , בסיסי בסיג' (מיליציה סמי אזרחית הכפופה למשמרות המהפכה ומתפקידה לשמור על הסדר האזרחי ברחובות המדינה), מוסדות מחקר ואוניברסיטאות ברחבי איראן  ועוד. זאת ועוד, הרי שגם מבנה רשות השידור הממסדי הופצץ, רשת האינטרנט נותקה, ואף בוצעה מתקפת סייבר על ידי ארגון "הדרור הטורף" ששתל סרטונים בגנות המשטר ותמיכה בשלטון המלוכני מתוך מטרה אולי לערער את בסיסי הכוח של המשטר ולנסות לעורר בדרך זו את ההמונים ליציאה לרחובות.

גורמים אלה ונוספים הביאו עימם, ככל הנראה, לפאניקה ולחץ בקרב חוגי המשטר וכן בקרב האזרחים. פאניקה שתורגמה במהירות לעומסים כבדים בצירי התנועה מטהראן וצפונה לכיוון מחוזות הנופש והשקט – גילאן ומזאנדראן – השוכנים שניהם לא רחוק מחופי הים הכספי. ראוי לציין כי רבים מן המאמרים שפורסמו בתקשורת בשבוע הלחימה הראשון עסקו ועודם עוסקים בשאלת הצלחת המבצע ברמה הצבאית וההשפעות לטווח הקצר וההשלכות לטווח הארוך הצפויות ממנו הן באיראן פנימה והן בזירה האזורית והבינלאומית. מעטות הכתבות ,אם בכלל, שדנו בסוגיית הלכי הרוח של האוכלוסייה באיראן במהלך השבוע הראשון למלחמה תוך שימת דגש על שלושת המעגלים המרכזיים: תומכי משטר, מתנגדי משטר וקבוצת הנייטרלים.

זה המקום לציין כי באיראן קשה עד מאד לדעת את היקף התומכים במשטר או המתנגדים לו, מאחר והמשטר אינו משקף את הדברים בסטטיסטיקות מהימנות וזאת מתוך רצון לשרטט תמונה של עוצמה ושליטה ובכך לשמר את שרידותו. נקודה חשובה נוספת היא כי בסיס הנתונים לכתבה זו הוא קצירת האשטאגים בשפה הפרסית מכלל הרשתות החברתיות הנהוגות היום  וכן תוך שימוש בתוכנות רלוונטיות ובבינה מלאכותית. 

הלכי הרוח בקרב תומכי המשטר
תומכי המשטר נהנים בעיקר ממצפן רגשי ומדמות האב של עלי חמינאי. כך שהרוח השלטת בקרבם משלבת גם לאומנות ופטריוטיות המתבטאת במונח "מסביב לדגל" וגם עוינות גדולה כלפי האויבים החיצוניים המנסים לפגוע בהם ובאיראן.  ח׳אמנהאי מצידו ממשיך ומשבח את "התנהגותה האיתנה, האמיצה והמדויקת של האומה האיראנית" מול "התוקפנות המטופשת והזדונית של האויב הציוני", ואף מבהיר לאורך הימים ש"העם האיראני לא ייכנע לכפייתו של איש". בנוסף, גם המסרים המגיעים מהמשטר ומבכיריו מדגישים שלכוחות המזוינים ולאומה כולה יש אחריות להגיב בעוצמה ואף רואים בדיפלומטיה בהנהגת שר החוץ, עבאס עראקצ'י, כהפוגה זמנית וממנו בכלל מצופה ללכת בעמדות המשטר ולדבוק בהן.  

תומכי המשטר מגלים בוז עמוק לכל גילוי חולשה או ביקורת פנימית בעת הזו. הם רואים במתנגדי המשטר כבוגדים ותולים בהם חלק מאשמת הכאוס. כך למשל, בהתייחס להפצת שמועות על מתקפה ישראלית, הוזהרו התושבים מפני עונשי מאסר כבדים לכל מי שישתף פעולה עם ישראל או ימתח ביקורת על התנהלות המשטר.  מבחינתם, קריסת השיחות בז'נבה היא ההוכחה המיטבית לעמידה האיראנית האיתנה על העקרונות ומול התכתיבים של המערב שלא התכופפה בנושא העשרת האורניום יהיה המחיר אשר יהיה.

הלכי רוח מתנגדי משטר
בקרב מתנגדי המשטר התמונה שונה אלפי מונים מזו של תומכיו. בקרבם, על פי הניתוח, שורר בעיקר שילוב של זעם, שנאה ואופטימיות זהירה לנוכח ההסלמה. מבחינתם  המשטר עצמו הוא הוא האויב שגרר את העם לאסון ובשל כך רבים מהם מנצלים את ההזדמנות להביע את סלידתם העמוקה מהשלטון ואף לקרוא תיגר באופן שלא נראה בעבר. כך למשל, ברשתות החברתיות מופצות קריאות נואשות לעזרת ישראל בהפלת משטר האייתוללות: "ישראל היקרה, אנא תפילי את משטר המולות…..העם האיראני תומך בך!". 

זאת ועוד, השיח המתנגד רווי התבטאויות קשות ובלתי מצונזרות נגד הממסד. פעילים מתארים את אנשי המשטר במילים גסות ביותר. כך למשל, הופץ ברשת סרטון של כוחות ביטחון מכים אזרחים, ואליו נלווה כיתוב בוטה: "שכירי החרב של משטר ח׳אמנהאי מתעסקים עם אנשים רגילים…… מותכם הוא משאלתנו."

בדברים אלו הרצופים קללות והשמצות אישיות – טמון בסיס הזעם: המתנגדים מאמצים בגאון את תווית "הבוגדים" שהדביק להם המשטר, ומכריזים שמותו של המשטר הרצחני הוא משאלתם הכנה. כך מתגלה פן חדש ברחוב האיראני: שבירת טאבו פטריוטי והעדפת נפילת המשטר על אחדות לאומית מדומה בליווי אימוץ סמלי האויב שהופכים לסמלים של תקווה וחירות (כמו הנפת דגל ישראל במגדל אזאדי שבטהראן). הקריסה הדיפלומטית בז'נבה מתקבלת בקרב יריבי המשטר בתחושות מעורבות של תסכול וציניות. עבורם, ההכרזה כי לא הושגה פריצת דרך ושאיראן דחתה את הדרישה להפסיק את העשרת האורניום הייתה רגע של אכזבה מרה.

יחד עם זאת, ישנם גם פעילים אופוזיציונרים שדווקא ציפו לכישלון הזה. בעיניהם לא הייתה לעראקצ'י כוונה אמיתית להגיע לפשרה, וכל המו"מ שימש ככסות לצבירת זמן והכנות לעימות. מיד לאחר הודעת המבוי הסתום, הקצינו הקולות ברשת נגד אנשי המשטר ויש שכינו את עראקצ'י ועמיתיו לכנופיית שודדים הבוזזת את העם לאורך שנים. גם הנסיך הגולה רזא פהלווי הגביר את נוכחותו התקשורתית, תיאר את הרפובליקה האסלאמית כעת ״במצבה השברירי והחלש ביותר שלה אחרי עשרות שנים של שחיתות, חוסר כשירות ודיכוי״ – אמירה שמרימה את רוח מתנגדי המשטר הרואים אולי הזדמנות היסטורית לשינוי משטר באיראן.

הלכי רוח א-פוליטיים (ניטרליים)
רוב האזרחים שאינם מזדהים באופן פעיל עם אף מחנה פוליטי חווים את הימים הללו כמשבר קיומי מטלטל, ומגיבים בעיקר בפחד ובלבול. עבורם, הפן המיידי ביותר של המלחמה הוא הפגיעה הקשה בשגרת החיים: האינטרנט מנותק או משובש בחלקים נרחבים של איראן, והתקשורת עם העולם החיצון מוגבלת. צעירים ומשכילים מנסים לעקוף את החסימות באמצעות שרתי VPN ותוכנות נוספות המספקות תוכן חדשותי ללא חיבור לרשת (OFFLINE) בשעת חירום.במקביל, גם המערכת הבנקאית והפיננסית נכנסה לטלטלה הבאה לידי ביטוי בהגבלה חמורה על משיכת מזומן, שווקי מטבע וזהב מושבתים, ואזרחים רבים נותרו ללא נזילות כספית.

תיאורים אישיים ברשת משקפים את מצוקת האזרח הפשוט: "הבנקים לא נותנים מזומן, שוקי הזהב סגורים… גם כשקונים מוצרים אחרים – הכסף רק עובר מחשבון לחשבון, הוא בכלל לא יוצא מהבנק!". רבים רואים זאת כמעשה גזילה של ממשלתם שלהם ומכאן שגם תחושת חוסר האונים וההלם מצויים בקרב האזרחים. בנוסף, במהלך שבוע המלחמה עלו לא פעם דיווחים ברשתות החברתיות על תורים המשתרכים מול בנקים וכספומטים ריקים, בעוד שהשלטונות קוראים להרגיע את הציבור בהבטחות קלושות וחסרות כל קשר למציאות שנכפתה עליהם. 

האזרחים הניטרליים מבולבלים גם לנוכח המידע הסותר והשמועות המתרוצצות. מצד אחד, הטלוויזיה הממלכתית ודוברי הצבא משדרים דיווחי "ניצחונות" על יירוט מטוסים ישראליים ושיגור טילים מוצלח לעבר האויב. מצד שני, הם שומעים פיצוצים, רואים עשן בטהראן, ושומעים על בכירים איראניים שחוסלו. רבים מהם פשוט חוששים לחיי משפחותיהם ולחייהם עצמם. התחושה הכללית בקרב הציבור הרחב היא של חוסר ודאות – המלחמה לא פופולרית בעיניהם, אך בהיעדר השפעה על מהלכיה הם מתכנסים בדאגות קיומיות כמו איך להשיג מזון ודלק, איך למשוך קצת כסף, ואיך לשמור על הילדים בטוחים במקלטים או במקומות המסתור.

עדות טובה לכך היא אמירתה של צעירה איראנית ברשת: "באמת אתם חושבים שאיראן יכולה לנצח את ישראל וארה"ב? הלוואי שהייתי גם אני כל-כך אופטימית. הלוואי שככה זה היה.". דבריה מבטאים את אשר על לבם של המוני איראנים מן השורה – תקווה קלושה שמתנפצת מול מציאות קשה, ותחושה עמוקה שהעם נגרר למאבק שאינו יכול בו ואינו שלו ובעיקר לטובת משטר שאינו מיטיב עמו.

לסיכום, החברה האיראנית בשבוע המלחמה מול ישראל היא חברה המצויה בסערת רגשות ומשוסעת מבפנים, בשעה שהיא ניצבת בפני אתגרים מבחוץ. גם תחושת המצור משותפת לכולם, אך מתפרשת אחרת בכל צד של הרחוב האיראני. במבט צופה פני עתיד, הלכי הרוח באיראן מעידים על סכנת נפיצות פנימית לא פחות מהאיום החיצוני. ככל שהמלחמה תימשך או תסלים, קיים סיכון שהשנאה הכבושה של חלקים גדולים בעם כלפי המשטר תתפרץ בגל חדש של התקוממות. קריאות העידוד לישראל והנפת דגלה באיראן הן סימנים מדאיגים מאוד עבור המשטר – הם מעידים על אובדן הלגיטימציה הפטריוטית שלו בעיני אזרחים מותשים ומיואשים.

המשטר עשוי להגיב ביד עוד יותר קשה פנימה, אך בכך הוא יודע כי עלול ללבות עוד את האש. כך או כך, הרי שהלכי הרוח הנוכחיים מציגים חברה איראנית על פרשת דרכים הנמצאת בין הפטיש לסדן – בין אויב חיצוני המאיים בהפצצות כואבות, לבין הנהגה פנימית שהוא יותר ויותר מתעב. ברגעים כאלה, רגשות של תקווה וייאוש משמשים בערבוביה. יש המקווים שה"מכה" החיצונית תחליש את המשטר ותביא לשינוי היסטורי, ויש החוששים מפני כאוס וחורבן עד לכדי מלחמת אזרחים אם אכן ייפול השלטון בסוף. בצל האזעקות בטהראן וקולות הנפץ, ניתן לשמוע גם קריאות "מוות לדיקטטור!" והן תפילות חרישיות לשלום לא רק באיראן פנימה, אלא כלל ועיקר לאזור ולעולם כולו. לנו נותר לקוות כי תפילות אלה אכן תתגשמנה.

הכותבים: רועי כהנוביץ, חוקר, יועץ ומרצה לענייני איראן. עמית מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה ימית, מחבר הספר איראן והמפרץ הפרסי ומאיר ליוש, סא"ל (במיל'), אסטרטג תוכן וניתוח קהלים, בעל חברת ליוש – אסטרטגיה ודיגיטל .