
ואם כבר משקל – כבר כתבתי כאן על הפספוס שדווקא בעונה שבה החברה הישראלית כולה עסוקה בנושאים ברומו של עולם, כמו שוויון בנטל, ליברליזם מול שמרנות, ואיך טסים לחו"ל בלי לפשוט רגל -הדיירים בבית לא עסוקים בשום אג'נדה חוץ מעצמם. כשהם לא עסוקים בעצמם הם עסוקים בלקחת את שלקה כפרויקט חונכות אבל עם רמת הדיונים סביבה אין לנו מה לצפות לראות כאן תהליך צמיחה עד סוף העונה. שלקה היא בסך הכול צעירה אינפנטילית בת 19, עם אנרגיות של רשג"דית בצופים וכל תחומי העניין שיש בסדרת נוער: בנים, בגדי ים וחטיפים.
במקום שהדיירים המבוגרים ממנה ינסו לדחוף אותה קדימה ולעזור לה להתפתח – נראה שכל אחד מהם, בדרכו, מנסה להוריד אותה למטה. אתמול זה היה בובליל, שלרגע קיבל גליץ' בדמות הדוד החביב והסמי־דמנטי, ועשה לה שיימינג שמנופובי מגעיל כשהוא ניסה לכפות עליה לאכול את השאריות שלו.
אבל לא רק האוכל גורם לדיירים להוריד לה במקום לדחוף אותה קדימה – גם הנטייה הלא בלתי־מעצבנת שלה לבכות בכל פעם שהארזים לא מחייכים אליה. במקום להחליק את האירוע ולתת לדמעות לזלוג מעצמן, זה נהיה קרקס שלם שבו כל דייר חייב לתת את האינפוט שלו: אלאיה תזכיר שהיא יותר אינפנטילית מאחותה הקטנה, לורן תעבור בין הדיירים ותיידע אותם שהיא בוכה וזה כבר מעצבן, הארזים יתהו מה קרה, ומאור ודרורע ירכלו על כמה שהדמעות מבליטות את העור הבעייתי שלה.
גם ההבטחה שנראה איך הגיבו הדיירים למלחמה עם איראן התבררה כריקה. מה שכן, האיראנים לפחות זיכו אותנו בפרק ששודר במהירות 1.5, וככה, אחרי שעה ברוטו של שידור ובזמן שפיקוד העורף כבר שלח התראות – קיבלנו פתאום את ההדחה של טל קאופמן. בלי הקדמות מיותרות, בלי משיכת זמן ובלי פרסומת זהב. והנה – הבית התרוקן בבת אחת משני הגברים הכי רעילים בו: גלעד וטל. אפשר לדבר על האירוניה בכך שדווקא הדייר שנכנס על הטיקט של הלום קרב יוצא מהבית בזמן שמשודרים לישראל מטחי טילים מאיראן – ונפלט ישר לעבר המרחב המוגן. אבל באמת – מה כבר נוכל להגיד שיהיה הזוי יותר מהמציאות עצמה?
Source link