הזמר דורון מזר כבר בן 67. והוא עבר הרבה, מההצלחה המסחררת עם הלהיט "אני חוזר הביתה" בשנות ה־80, דרך ההופעות והאכזבות בקדם האירוויזיון, ועד לחיים בחו"ל. את עצמו הוא נוהג להגדיר "זמר אמצע הדרך".

מה זה אומר בעצם?
"זמר של שירים קלאסיים, שכל המשפחה אמורה לאהוב. אין חריגות, או קיצוניות. דברים רומנטיים, שמשדרים געגוע".

אבל כשפרצת בשנות ה־80 היית עדכני, היית הדבר הכי חם.
"כן, כי זה היה חדש, והייתי צעיר, וזה מה שהיה באותו רגע. כשזה חדש, ברור שזו בשורה".

איך היו השנים האלה? איך זה להיות דורון מזר בשנות ה־80?
"לא יכולתי ללכת ברחוב. השביל של הבית היה מפוצץ בבנות. הן היו נכנסות אליי הביתה. לפעמים הדלת הייתה פתוחה, ואני הייתי מנגן על הפסנתר, ופתאום הייתי מרגיש אנשים מאחוריי. היו מגיעות אמהות עם ילדות ממקומות רחוקים. רצו לראות אותי, רצו חתימות".

מתי הגיעה התובנה שהתהילה הענקית הזאת דעכה? פתאום הרגשת את השינוי?
"אני חושב שהיה שלב שבו הפסקתי לעבוד עם האמרגנים והחלטתי לייצג את עצמי לבד".

למה? כי לא הייתה מספיק עבודה?
"כן, כי רציתי את כל הנתח אליי. זה התחיל בשנות ה־90, שם הרגשתי שהפעולות של יחסי הציבור והדברים האלה יורדות".

נגיחה לקיר

בקדם אירוויזיון הוא השתתף ארבע פעמים, אבל לא ייצג את ישראל באירוויזיון: "חוץ מפעם אחת מקום חמישי, בשאר הפעמים הגעתי למקום שני".

שלוש פעמים זוכה במקום השני. איך קמים למחרת בבוקר?
"שבוע ימים. שבוע ימים אתה לא רוצה לצאת מהבית. בתקופה שלפני קדם האירוויזיון יש כל הזמן ההתעסקות הזאת, וכוריאוגרף, ואולפנים, והעמדה, ופתאום הקדם ואתה לא לוקח את זה”.

עם איזה שיר היית בטוח שאתה צריך לזכות?
"הכי הרבה עם 'בללייקה'".

במבחן השנים, "נגני לי בללייקה" ניצח את השיר שזכה ("יבוא יום" של מוטי גלעדי ושרי צוריאל)?
"איזו שאלה. גם מבחינת השמעות ברדיו, השמעות מטורפות".

כמה זה אכל אותך, שלא זכית להיות על במת האירוויזיון?
"נתתי נגיחה לקיר באותו רגע. זה היה קשה".

היו לך פרקי חיים בחו"ל. מתי החלטת לעבור לפריז?
"אני לא החלטתי. אחרי הצבא קיבלתי עבודה בפיאנו בר במלון דן בתל אביב. ערב אחד נכנס איש צרפתי, שמע אותי שר שירים של סטיבי וונדר ואלטון ג'ון, והציע לי לבוא לסיבוב הופעות בצרפת עם להקת רקדנים".

אתה שר בשבע שפות שונות. איך זה?
"זה התחיל עוד כשהייתי ילד. אהבתי לשמוע שירים באיטלקית ולצפות בפסטיבל סן רמו בטלוויזיה. זה היה בשנות ה־70, ואפילו קצת בשנות ה־60. כילד, הייתי מהופנט לזה, בכל שנה כשהיה הפסטיבל. זה הפסיק כשהתחילו לשדר את האירוויזיון בארץ. כשהגעתי לצרפת, הייתי חייב ללמוד צרפתית. אז בהתחלה שרתי עם טעויות, וזה דווקא הוסיף חן בעיני הקהל. ככה הלכתי והוספתי שפות עם השנים – אנגלית, ספרדית, גרמנית, רוסית וכמובן עברית. יש משהו מיוחד בלשיר את השיר בשפה המקורית. לפעמים אני משלב כמה שפות בהופעה אחת, ואנשים מתרגשים כששומעים שיר באיטלקית או בספרדית. זה מזכיר להם חוויות, נוסטלגיה. יש שירים שפשוט צריכים להישמע בשפה המקורית כדי להעביר את כל העומק הרגשי שלהם".

איך זה להיות זמר, גבר ישראלי חתיך בן 21, בפריז של שנת 81'?
"תענוג לא נורמלי! אתה עושה מה שאתה רוצה. לא ידעתי צרפתית, וזה עשה להן משהו. הייתי הולך לחדר ההלבשה של הרקדניות, הן היו מתאפרות בכל הגוף כי היו צריכות להיראות שזופות. הייתי מסתכל ואומר 'זאת הבאה בתור'".

כמה בנות היו?
"המון. תשמע, הייתי לבד. ואחר כך, כשחזרתי לארץ והצלחתי הצלחה מטאורית, כולן רדפו אחריי. אבל זה גם היה בעוכריי. עשיתי הרבה כאבי לב לבנות, ואתה משלם על זה".

יש לך חשבון נפש בעניין זה, בהסתכלות לאחור?
"כן, יש פעמים שאני אומר לעצמי 'התנהגתי לא יפה'. אבל אלה טעויות שאתה עושה כשאתה צעיר, ואף אחד לא כיוון אותי. זו גם הייתה תקופה אחרת לגמרי, לא הייתה את המודעות שיש היום".

הבן שלך, דניאל, גר היום בברלין, נכון?
"כן, הוא גר בברלין. זה סיפור. הוא הלך לשם כי הוא היה מיועד לקריירה בכדורגל, ואני עברתי לגור איתו".

כשהבן שלך מתאמן בקבוצת כדורגל בברלין, מה אתה עושה שם בעצם?
"הייתי על תקן הורה מלווה. יש לי רקע של ספורט, אני גם שיחקתי כדורגל. כשהגענו לשם, הוא היה ילד קטן, בן 13, והיה צריך את העזרה שלי. הוא לא ידע גרמנית, לא ידע כלום. עמדתי שם בגשמים, בשלגים, הייתי עומד, מת מקור".

כשהוא נפצע והפסיק לשחק כדורגל, איך קיבלתם את זה?
"השתגעתי. זה היה קשה, אחרי כל ההקרבה. אבל תראה, זה עשה לו המון דברים טובים. ברגע שילד מתעסק בספורט, זה מייצב אותו בחיים, נותן ביטחון, נחישות והתמדה בדברים אחרים. והוא מאוד מצליח. הוא בן 33 וגר בברלין עד היום".

כמה קשה לך שיש לך ילד אחד, והוא לא גר בארץ?
"מאוד קשה".

איך קיבלת את זה שהוא התחתן עם בחורה לא יהודייה?
"קיבלתי. אין ברירה, מה אני יכול לעשות?".

היא לא חשבה להתגייר? אף פעם לא דיברת איתו על זה?
"לא דיברתי, לא רציתי. ראיתי שיש ביניהם יחסים טובים. ראיתי שהיא מתייחסת מאוד יפה ליהדות, שהיא עושה קידוש, מדליקה נרות, יודעת את כל הקטעים של חנוכה, של פסח – יותר טוב ממני, יותר טוב ממנו. אז מצד אחד, אתה רוצה את החותמת, ומצד שני, אתה רואה שהם לא מתעלמים מהיהדות".

אבל בסוף הילדים שלו, הנכדים שלך, לא יהודים לפי ההלכה.
"זה קצת מציק, אין ספק".

בוא נדבר על הקשר עם ההורים שלך. איבדת את שניהם בשנים האחרונות.
"את אבא שלי לפני שנתיים, ואת אמא שלי לפני שנה".

גרת איתם בשלב מאוחר בחייך.
"כן, מגיל 55 עד 65 גרתי איתם".

לא היה קשה?
"הלוואי שזה היה ממשיך עוד. אהבתי מאוד את ההורים שלי, וזה לא הפריע לי. נהניתי, הייתי לוקח אותם להופעות שלי, הם היו מוכרים לי דיסקים. בכל הופעה הייתי מגיע עם ההורים, הם היו יושבים ונהנים. הערכתי מאוד את זה. הייתי גם נוסע איתם לחו"ל".

הם היו גאים בך?
"מאוד".

אז בעצם, נפרדת לא מזמן משני האנשים שהיו הכי צמודים אליך. איך אתה מתמודד?
"מאוד קשה".

אתה בוכה הרבה?
"כמעט על כלום. אני יכול לפרוץ בבכי בהופעות, אני נחנק".

יש עדיין התחושה הזאת, כשאתה הולך להופיע עכשיו, שמשהו חסר?
"אני מרגיש אותם איתי, זה הפלוס הגדול. אני הולך להופעות, אני מופיע ואני מרגיש שהם איתי בהופעה. אלה דברים שהבנתי רק אחרי שהם נפטרו, שהנשמה נשארת".

מזר גר כיום בבית שהם גרו בו. "לא הזזתי כלום", הוא אומר.

זה לא קשה?
"אחותי נכנסת ואומרת: 'כאילו ההורים פה'".

אתה מרגיש לפעמים בדידות?
"כן, בטח".

איך אתה מתמודד עם הבדידות?
"מנגן בגיטרה. מזל שלי שיש לי כלי נגינה. לאנשים אחרים אין את זה, והם בבית, לא יודעים מה לעשות. יש לי פסנתר, יש לי גיטרה, יש לי סקסופון".

כמה שעות ביום אתה מנגן?
"אני יכול לנגן המון, שש־שמונה שעות ביום, כשאין הופעה. בא הביתה, מנגן. אני גם מתעסק בספורט הרבה, משחק טניס, משחק כדורגל".

לא קשה לישון לבד כל כך הרבה שנים?
"התרגלתי".

בהסתכלות לאחור, אתה לא אומר "וואלה, בגיל 67, יכולתי להיות עם מישהי, שיהיה לי בית, שתהיה לי פינה"?
"אני מאמין שאם הייתי פוגש מישהי שהייתי רוצה מאוד להיות איתה, אז הייתי. יכול להיות שלא פגשתי עדיין, או שפגשתי ולא שמתי לב".

"אני חוזר הביתה" זה קלאסה. נוסחה מנצחת?
"זה אחד השירים הכי חזקים שיש, לדעתי".

רבים זוכרים אותך בזכות השיר הזה. זה לא מעצבן אותך?
"לא, זה לא מעצבן. זה הגיוני, זה שריון כזה. אני חושב שהבנתי את זה יותר כשהתחילו להיות פייסבוק ורשתות חברתיות. רק אז הבנתי כמה כוח היה לי, וכמה כוח יש לי עכשיו. פתאום ראיתי שאנשים מעלים שירים וזוכרים, וקיבלתי את הביטחון הזה – שאני אהוב, שיש לי שירים שנשארו".

היום הצעירים לא ממש מכירים אותך. איך אתה מתמודד עם זה?
"אני לא מרגיש שההצלחה שלי השתנתה. אני מופיע וכל הזמן רואה אותן תגובות. אנשים באים אליי, רוצים להצטלם. הפער של התקשורת, שהחשיפה ירדה – זה לא מפריע לי כל כך. נכון שצעירים לא מכירים אותי, וזה הגיוני, כי הם לא שומעים את המוזיקה הזאת. אבל אני ממשיך בדרך שלי. אני נמצא במקום שלי ומרגיש שלם עם זה".

לאורך כל השנים נשארת נאמן לסגנון המוזיקלי שלך. למה לא ניסית לשנות?
"זה נכון. ידעתי שיש לי סגנון, שיש לי דרך, וזה מה שהקהל רוצה. לפני שנתיים הוצאתי שיר חדש עם קליפ, אבל אני מוציא רק כשאני באמת מרגיש את זה. אני לא עושה שינויים מלאכותיים. בסופו של דבר, אני מאמין במוזיקה שאני יוצר ובקשר עם הקהל שלי, וזה מה שחשוב באמת".

מה החותם שתשאיר?
"אני מקווה שיזכרו שקודם כל הייתי בן אדם טוב וזמר מצוין, ושעשיתי טוב לקהל. שריגשתי את הקהל, שנתתי לו ליהנות, לחלום, להתרגש. הרבה רגש".