שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה, גילה גמליאל מהליכוד, הספיקה כבר לשבת בכמה משרדי ממשלה. היא כיהנה בעבר כשרת המודיעין, כשרה להגנת הסביבה וכשרה לשוויון חברתי. לאחרונה עלתה לכותרות דווקא בשל תוכנית "ההגירה מרצון" של תושבי עזה, שאותה אף כינתה "תוכנית גמליאל־טראמפ".

שלום השרה גילה גמליאל. יצא לי לראות אותך לא מעט בחודשים האחרונים, ואת נראית אחרת. בתחילת דרכך, בגיל 28, היית חברת כנסת צעקנית שאי אפשר היה להתעלם ממנה. עברת טרנספורמציה מטורפת. מה קרה בדרך?
"נכון, אבל זה נובע מכך שאתם ראיתם אותי גדלה בלייב. מילדה, סטודנטית, מנהיגת סטודנטים צעירה ולוחמת, הפכתי לאמא לשתי בנות מהממות, ואני רוצה שהן יראו בי מודל. זה יצר אצלי תפיסה חדשה. כשהייתי בהיריון, התאמנתי עם מאמן אישי כדי ללמוד איך להיות יותר אמהית ורגועה. הרגשתי שההתנהלות שלי הייתה מאוד אימפולסיבית ולוחמנית. הבנתי שלא תמיד צריך להילחם. אפשר להגיע להישגים הרבה יותר גבוהים בלי מלחמות".

מתי הבנת את זה? יש איזו תפיסה בליכוד שחברי כנסת חדשים חושבים שצריך לצעוק ולהתלהם כדי לקנות את אהבת הקהל. מתי הבנת שזה לא מביא לך נקודות, ואולי אפילו פוגע בך?
"כשהייתי בהיריון בחרתי לקחת קדנציה אחת של שתיקה. כמעט שלא התראיינתי. הייתי סגנית שר במשרד ראש הממשלה, קידמתי המון דברים והתעסקתי רק בצד המקצועי. ילדתי שתי בנות והרגשתי שאני יכולה לחזור לשיח הציבורי ממקום אחר, ממלכתי יותר. יש שיגידו שזה עבד אפילו טוב מדי".

הוסיפה לומר כי "בסופו של דבר, אנשי הליכוד רוצים גם וגם. הם רוצים את מי שישמיע את קולם מהנשמה, וגם את מי שיודע לנהל את המדינה ולהציג עשייה מוכחת, מהמהפכה הדיגיטלית ועד חוק הפיקדון. אני נמצאת בפוליטיקה מ־2003, מלבד הפסקה אחת, כי הציבור מעריך את השילוב הזה".

ובכל זאת, נראה שלפעמים יש מחיר לממלכתיות. האם הרגשת צורך לחזור ולהתראיין יותר לאחרונה כי הרגשת שהמקום שלך לא מובטח?
"לא רק זה. כאבו לי מאוד האופן שבו סוגיית החטופים הוצגה ציבורית, וההתקפות על ראש הממשלה והקבינט. הרגשתי צורך להציג את העמדות שלנו בצורה בהירה. אבל השליחות שלי היא אמיתית. לדוגמה, בממשלה הזו לא הסכמתי תחילה לקבל את מה שנותר ממשרד השוויון החברתי שהקמתי. רק למחרת, כשדני דנון ויתר על תיק המודיעין, הסכמתי לקחת אותו, כי ראיתי בזה אתגר חדש בתחום הביטחוני, שבו לא עסקתי מעולם. דרשתי וקיבלתי סמכויות מורחבות בנושא האיראני, מה שהוביל לפעילות אינטנסיבית וגם לאיומים אישיים עליי".

הזכרת את הפעילות שלך סביב איראן, שהפכה אותך למטרה. איך זה קרה פתאום?
"זה לא קרה פתאום. כבר לפני שנה וחצי שר החוץ האיראני שלח מכתב לבריטים נגד הפעילות שלי עם גולים איראנים. הם יודעים בדיוק מי אני. הבאתי לארץ את יורש העצר האיראני, רזא פהלווי, והתחלנו בפעילות משמעותית. אני מאמינה שהאיום האיראני הוא קיומי, אבל אני גם מאמינה שהעם האיראני עצמו קרוב לביצוע מהפכה. אני בטוחה שבשנה הבאה נראה משטר חדש באיראן, ונוכל לחתום איתם על 'הסכמי כורש'. השינוי חייב לבוא מבפנים, מהעם, וזה מבעבע ברמות כל כך חזקות שהשינוי קרוב מאוד".

חוויה מפחידה

יש מחיר אישי לחיים הציבוריים. במשך תקופה ארוכה היו הפגנות סוערות מול ביתך. איך שרדת את זה?
"זו הייתה תקופה נוראית. הייתי צריכה לצאת מהבית עם יס"מניקים, עם שתי בנות קטנות. זה היה מטורלל. הם הפגינו ממש על המדרכה בכניסה לבית, צילמו את הבנות שלי, שהן קטינות, ודפקו עם דגלים על הרכב שלנו".

"הבנות שלי מנהיגות, הן לא בכו ולא התרגשו, אבל הרגע ששבר אותי היה ביום ההולדת של בתי. תיאמנו את המסיבה לשעה שבה הם הולכים, אבל כשהם ראו את הילדים מגיעים, הם המשיכו עם הזמבורות בכוונה כדי להרוס את יום ההולדת. באותו רגע החלטתי שאנחנו לא נשארים שם".

בעלך צעיר ממך בעשור. איך זה עובד?
"מומלץ מאוד! (צוחקת) ראשית, הוא יכול להכיל אותי, וזה כבר פרויקט. הוא אדם עם ביטחון עצמי גבוה מאוד. הכרנו כשהוא היה בן 22 ואני בת 32. הייתי אז מחוץ לכנסת, אחרי קדנציה אחת, והלכתי ללמוד משפטים. התחתנו כשהוא היה בן 24 ואני בת 34. בהתחלה אין ספק שהיו הרמות גבה, גם מהמשפחה שלו, אבל היום אני ממליצה לכל הנשים לוותר על 'רשימות המכולת'".

"כשזה זה, מרגישים את זה. אני לא מונעת מפחד בחיים, אני מונעת מאהבה. חוץ מזה, עובדתית, נשים חיות יותר מגברים, אז אם רוצים זוגיות ארוכת טווח, גבר צעיר זה הפתרון".

אח של בעלך נפגע קשה בתאונת קורקינט.
"כן, זו הייתה תאונה נוראית. הוא היה בן 40, נסע בתל אביב ונפל ללא קסדה. הוא ספג פגיעה קשה מאוד בגזע המוח. היום הוא מבין הכל וזוכר הכל, אבל הוא סיעודי. אני מתחננת בפני כל הקוראים: חבשו קסדה. ואם אתם יכולים, פשוט אל תעלו על הכלי הזה. זו סכנת חיים".

גם את עברת חוויה כמעט קטלנית. באחת הלידות היית בסכנת חיים.
"נכון. בלידה השנייה, באיכילוב. אחרי הלידה הרחם שלי פשוט לא התכווץ. איבדתי כמויות אדירות של דם והייתי בטיפול נמרץ, מחוסרת הכרה, במשך כמה שעות. זו הייתה חוויה כל כך מפחידה שבעלי, חובב, פשוט נבהל, וזו הסיבה שלא הבאנו עוד ילדים. שנינו מצטערים על זה היום".

ובכל זאת, בגיל 48 נכנסת שוב להיריון, אך עברת הפלה.
"כן. זה היה סיפור סוריאליסטי. נכנסתי להיריון טבעי בגיל 48, בזמן שהיינו באופוזיציה. לפני שאמא שלי נפטרה, היא ביקשה ממני שני דברים: שאחי יכניס ספר תורה על שמה, ושאני 'אביא לה בן זכר'. כמובן לא חשבתי שזה רלוונטי בגילי. כמה שנים אחרי פטירתה, אחי הכניס את ספר התורה, ובדיוק באותו זמן גיליתי שאני בהיריון. לצערי, ההיריון לא צלח. בין החודש השלישי לרביעי, פתאום לא היה דופק".

"הייתי צריכה לעבור הפלה. אחרי הפרוצדורה, ניגש אליי רב בית החולים ואמר לי שבשלב הזה לעובר כבר יש נשמה וצריך לקבור אותו. ופתאום המשפט של אמא שלי, 'תביאי לי בן', קיבל משמעות אחרת, מצמררת. כאילו הוא היה מיועד לה, לעולם הבא. נסתרות דרכי השם".

כאישה, קרה שהוטרדת מינית?
"כן. כשהייתי חיילת. נסעתי באוטובוס הביתה ונרדמתי במושב האחורי. פתאום הרגשתי משהו, עקצוצים. פתחתי את העיניים וראיתי גבר ענק שישב מאחוריי, הכניס את ידו מתחת למושב שלי ונגע לי בישבן. פשוט קפאתי. אני זוכרת את הדמות שלו עד היום. קמתי ורצתי לנהג, אבל לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה. החוויה הזו גרמה לי להבין את תגובת ה'קיפאון' של נשים רבות במצבים כאלה".

עברת כברת דרך בחיבור שלך לדת. היום את שומרת שבת.
"נכון. כשפגשתי את חובב, הוא שמר שבת ואני לא. אבל התחלתי לאט־לאט. קודם הפסקתי עם הטלוויזיה, ואז שמתי את הטלפון על שקט בצד. עם הזמן, למדתי להעריך כל כך את 25 השעות האלה – לעצמי, לזוגיות ולמשפחה. אין דבר טוב מזה. הבית שלנו דתי, יש לי שיעור תורה קבוע בבית, כבר 17 שנה, אבל אין שום כפייה".

הפוליטיקה הגברית

לטענת גמליאל, שיטת הפריימריז צריכה להשתנות מקצה לקצה. "אני חושבת שכל שיטת הבחירות צריכה להשתנות, לא רק בליכוד", היא מסבירה. "במקום שיטת הפריימריז הנוכחית, דמיין שביום הבחירות הכלליות, אחרי שאתה מצביע למפלגה, אתה מקבל פתק נוסף עם רשימת המועמדים שלה, ואתה יכול לסמן, נניח, את עשרת האנשים שאתה רוצה לראות כנציגים שלך בכנסת".

"אם מעל מיליון מצביעי ליכוד ישתתפו, לא נראה את העיוותים שאנחנו רואים לפעמים בפריימריז. זה ינטרל את הכוח של ועדים גדולים וקבוצות מאורגנות. זה מטורף. השיטה הנוכחית נתונה לאינטרסים, אינטריגות וקומבינות. ההצעה שלי הרבה יותר דמוקרטית, היא נותנת את הכוח ישירות לבוחרים".

השיטה שאת מציעה תבטל גם את הצורך שלכם, חברי הכנסת, לכתת רגליים בין חתונות ובר מצוות. את נהנית מזה? כמה אירועים את מצליחה לפקוד?
“אני דווקא אוהבת ללכת לבר מצוות וחתונות. האנשים שמזמינים אותי הם אנשים שאני מכירה מעל 20 שנה. הם קיבלו אותי כשהייתי סטודנטית צעירה, עם שרוואל וכפכפים, אז אני חייבת לכבד אותם, ואני עושה את זה באהבה. השאלה היא כמה אני מספיקה. אני חברת קבינט, חברת ממשלה, ונמצאת בכנסת יומיים מלאים בשבוע, כך שלא נשאר לי הרבה זמן. אני הולכת לכמה שאני יכולה. כשאני לא יכולה להגיע, אני מתקשרת לאחל מזל טוב".

את מדברת על הפוליטיקה כעל זירה גברית. האם את מרגישה שנשים, במיוחד מהליכוד, נשפטות בחומרה יתרה? שמה שלדודי אמסלם, למשל, מותר להגיד, לאישה בתפקיד דומה אסור?
"אני חושבת שהשיח בפוליטיקה באופן כללי הוא מאוד גברי. תסתכל על ראשי המפלגות היום – כולם גברים. גם בעלי התפקידים הבכירים ביותר הם גברים. נוצרה מציאות שבה ראשי מפלגות מצפים מהנשים שהם מקדמים שלא יהיו דעתניות מדי. לאו דווקא 'יפה ושתוקה', אבל בהחלט כזו שמקשיבה לדרישות מלמעלה. זה הופך את השמירה על העצמאות למורכבת מאוד. אני מרגישה שיש לי את העצמאות הזו בתוך המפלגה שלי, אבל זה לא המצב הכללי".

לסיום, מה הלאה? איפה נראה אותך בקדנציה הבאה? אולי שרת הביטחון הראשונה?
"החלום שלי תמיד היה להיות שרת החינוך. אבל אין ספק שבקדנציה הזו גיליתי את הניצוץ הביטחוני. אני מברכת על כך שדווקא בעת הזו אני חברה בקבינט המדיני־ביטחוני. צברתי ניסיון רוחבי – כלכלי, מדיני, חברתי, סביבתי, ועכשיו גם ביטחוני. אין הרבה נבחרי ציבור עם גיוון כזה".