"וואו, זה ממש מרגש, משהו שלא ציפיתי לו. זו זכות גדולה להיות במעמד הזה", אומרת המדליסטית הפראלימפית גל חמרני, רגע לפני שתשיא משואה בטקס בהר הרצל ביום העצמאות ה־77. "חוויתי המון מעמדים גדולים בחיי – אליפויות אירופה, אליפויות עולם ואולימפיאדות. זכיתי לייצג את מדינת ישראל בבמות הספורט, ועכשיו, לראשונה, יש לי הזכות לייצג את הספורט בטקס הלאומי. אני עדיין לא מעכלת. זו גם הכרה בדרך האישית שלי, ביכולות שלי, בהבנה שאני מקור השראה עבור אנשים".

השרה מירי רגב, הממונה על הטקס מטעם הממשלה, הסבירה כי חמרני, קפטנית נבחרת ישראל בכדורשער נשים, נבחרה להשיא משואה בשל העובדה שהיא "אלופה במובן העמוק ביותר של המילה. לאורך כל הדרך היא שבה וחזרה על כך שאין דבר העומד בפני הרצון ושהעיוורון הוא אתגר ולא מגבלה.

את המוטו הזה היא הפכה לדרך חיים יוצאת דופן. סיפורה של גל הוא סיפור של נחישות, אמונה, התמודדות עם אתגרים והפיכת חלומות למציאות. גל וחבריה הספורטאיות והספורטאים הפראלימפיים מהווים השראה ומקור חוסן לרבות ולרבים שנפגעו במהלך המלחמה ומוצאים בספורט נתיב לריפוי ולשיקום עצמי".

נהנית מאבק הכוכבים
חמרני (32), במקור מראש העין וכיום תושבת תל אביב, נולדה עם לקות ראייה קשה שהחמירה עם השנים. בגיל 25 היא איבדה את ראייתה לגמרי. כשהייתה בת 12 היא החלה להתאמן בכדורשער בבית הלוחם בתל אביב, במסגרת פרויקט שיזם ארגון נכי צה"ל. שלוש שנים לאחר מכן יצאה לתחרות הלאומית הראשונה, וכעבור שנה נוספת החלה לייצג את ישראל באליפויות אירופה ובאליפויות עולם, והייתה שותפה להישגים בינלאומיים רבים.

בין השאר היא זכתה עם נבחרת ישראל לנשים במקום הראשון באליפות העולם לעיוורים בקוריאה הדרומית ב־2015; במקום השלישי באליפות העולם בפורטוגל ב־2022; במקום השני באליפות אירופה במונטנגרו ב־2023; וכמובן – במדליית כסף במשחקים הפראלימפיים שהתקיימו בצרפת ב־2024.

"זה היה אחד הרגעים המרגשים שחוויתי", היא נזכרת. "האמת היא שההישג הזה לא הפתיע אותי. בשלוש השנים שלפני כן היינו כל הזמן על הפודיום בכל תחרות שהתחרינו בה, לכן הייתה ציפייה גדולה שנעשה את זה בפריז. אבל ברגע שזה קרה, כשעלינו לגמר והבנו שמובטחת לנו מדליה, זו הייתה התרגשות בלתי ניתנת לתיאור. רק כמה ימים לאחר מכן הצלחתי באמת לעכל את הסיטואציה".

מהו החלום הספורטיבי הבא שלך?
"כרגע אני נהנית מאבק הכוכבים. אבל היעד הוא עוד מדליות והישגים". חמרני, רביעית מבין חמישה ילדים, ספגה את האהבה לספורט מהבית. "אחותי, שגדולה ממני, התחרתה בעבר בכדור־מים. תמיד עסקנו בספורט כזה או אחר במשפחה", היא מספרת. "לא ידעתי מגיל קטן שספורט יהיה החלום שלי. לקח לי זמן לגלות את זה. אבל כן ידעתי מהיום הראשון שספורט הוא אהבה גדולה ושיש לי המון כישרון שאני יכולה לממש".

המימוש הגיע בחטיבת הביניים, בזכות המורה לחינוך גופני רז שוהם. "הוא ניגש אליי ושאל אם אני מעוניינת להשתתף בספורט ייחודי ללקויי ראייה ועיוורים", משחזרת חמרני. "לא הכרתי את הענף, זה לא ענף מפותח, ובטח לא בקרב נשים. כשהגעתי לראשונה לאימון זה נראה לי בהתחלה כמשהו שלא אתחבר אליו. אבל אותו מורה, שהוא כיום המאמן הלאומי בענף, מיד אמר לי: 'תיכנסי, אפילו לרגע', ומאז זו היסטוריה. כל כך התלהבתי מהמשחק ואהבתי אותו. בפעם הראשונה הרגשתי שהמגבלה שלי היא לא מגבלה. זה ספורט ייחודי שנועד לעיוורים וללקויי ראייה".

בכדורשער, בתוך הכדור יש פעמונים שמאפשרים לאתר את הכדור על פי צליליהם. על משטח הפרקט מסומנים קווים בולטים, וכל פס מייצג עבור השחקנים עמדה במגרש. הנעת הכדור נעשית בגלגולו על המשטח, בדומה לבאולינג, וההגנה נעשית בהשתטחות על הרצפה. המשחק נערך כשכל השחקנים חובשים כיסויי עיניים, למניעת יתרון לשחקן לקוי ראייה על פני שחקן עיוור.

איך נראה סדר היום שלך?
"לאחר האולימפיאדה אנחנו בשנה קצת יותר רגועה, אבל לפני כן זה היה אימונים חמישה־שישה ימים בשבוע, עד שש שעות אימונים ביום. אבל לספורטאי יש הרבה מעבר לאימון עצמו. זו ההכנה המנטלית, התזונה המוקפדת, השינה המוקפדת – זה אורח חיים שלם. לי למשל היה משבר בגיל 20 מהבחינה הזו. כשכל החברים שלי ואנשים בגילי יצאו, בילו ועפו על החיים, הרגשתי שאני נמצאת בתוך מסגרת קפדנית מאוד שלא היה לי בה הרבה מקום לתמרון.

זה היה אתגר – הבחירה אם להישאר במסגרת הזו או לא להישאר. באותה תקופה לקחתי הפסקה של שנה וחצי והחלטתי להתמקד בעצמי. אבל מנהלת הנבחרת דאז לימור גולדברג קראה אותי לדגל. היינו אז לקראת ההזדמנות האחרונה להשיג כרטיס לאולימפיאדת ריו דה ז'ניירו, וכמובן לא יכולתי להגיד לא למערכת הזו. אלו אנשים שהם כמו משפחה שלי".

משבר נוסף אירע כשאולימפיאדת טוקיו נדחתה בשנה, מ־2020 ל־2021, בגלל מגיפת הקורונה. "ב־2020 היינו בשיא שלנו", חמרני מספרת, "ואני הייתי בשיא שלי מבחינה פיזית ומנטלית, מבחינת המוכנות שלי. ואז הבנתי שאני צריכה לשמור את השיא הזה לעוד שנה. הרגשתי שזה בלתי אפשרי, הרגשתי ממש חסרת אונים. כשכבר הגענו לטוקיו, לא הצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי. בטוקיו לא השגנו שום הישג. חודשיים לאחר מכן לא יכולתי לראות את המגרש, הייתי כל כך מתוסכלת. ואז את צריכה להרים את עצמך מחדש, ואין הרבה זמן".

מי תמך בך אז?
"ליוותה אותי אהובה בכר חיניץ, תרפיסטית בפסיכודרמה. היא עשתה עבודה מדהימה בפן האישי והקבוצתי. היא הצליחה להרים את כולנו מתוך המקום הזה ולגרום לנו להגיע מוכנות לאליפות אירופה שנערכה כמה חודשים לאחר מכן. מובן שגם המשפחה שלי נותנת לי כוח. לא חושבת שהייתי יכולה להתמודד עם מצב הראייה ועם כל מה שקשור בספורט בלי הדחיפה שלהם, הביטחון שנתנו לי, העצמאות שאפשרו לי. הרבה – אם לא הכל – זה בזכותם".

חמרני מציינת גם את החברים התומכים שלה, ומודה: "לא תמיד קל להיות חבר של ספורטאית שאין לה זמן". גם התאחדות הספורט לנכים, הוועד הפראלימפי, בית הלוחם תל אביב, בית חינוך עיוורים בירושלים ו"כל חברות הנבחרת והצוות המדהים שבלעדיהם שום דבר לא היה יכול לקרות", מקבלים ממנה קרדיט רב.

עולם גדול ומלא בחוץ
לאורך השנים חוותה חמרני קשיים ומשברים הקשורים לא רק בספורט. "האתגר הכי גדול שלי היה תהליך איבוד הראייה, שהחל בגיל 15 והתפרש על פני עשר שנים, עד גיל 25. אז איבדתי את הראייה לחלוטין", היא משתפת. "ההידרדרות בראייה שלי היא תוצאה של מחלות הגלאוקומה והאנירידיה. התהליך הזה קרה בצעדים קטנטנים והייתה לי הזדמנות לרכוש כלים להתמודדות. מצד שני, זה לווה בהמון תסכול כי אומנם רכשתי כלים, אבל הם הפכו ללא רלוונטיים כי בכל פעם ראיתי פחות ופחות. לאורך השנים האלה את יודעת שזה קורה, שהראייה מידרדרת, אבל את לא יודעת מתי זה ייעצר, אם בכלל".

סיטואציה קשה, בייחוד לנערה מתבגרת.
"זה המון תסכול, המון חוסר ביטחון, המון חוסר אונים. גיל ההתבגרות הוא גיל של בלבול, לדעת מי אני ומה אני תוך כדי שאני מכירה את עצמי. ואני מכירה בכל פעם מחדש את הקושי בראייה. אבל בדיוק במקום הזה נכנס הספורט. זה נתן לי להבין שגם אם אני לא רואה, עדיין יש לי קרקע בטוחה שאהיה חלק ממנה".

איך בעצם הספורט עזר?
"מהספורט שאבתי ערכים כמו הישגיות, נחישות, תקווה, שאיפות, רצון, התמדה, דבקות במטרה, יושרה. כאדם עם מגבלה שצריך להתמודד עם אתגרי החיים הספורט נתן לי הרבה ביטחון להאמין בעצמי ולדעת שאני יכולה לעשות את זה".

היא מספרת גם על דילמה שליוותה אותה. "השאלה אם להיות עם סממן או לא. כלומר, אם להיות עם כלב נחייה או ללכת עם מקל נחייה", חמרני מסבירה. "הלכתי חודשים ארוכים עם מקל בתיק ולא העזתי להוציא אותו מהחשש שאני שמה על עצמי את הטייטל 'לא רואה', ומה החברה תגיד או תחשוב. הרי העולם שלנו מלא בסטיגמות ובסטריאוטיפים. מאז שהייתי בת 25, כשכבה האור, אני עם כלב נחייה, עם דילן החתיך. הוא בן 9 וחצי".

עם מה הכי קשה לך להתמודד כיום?
"יש הרבה דברים מאתגרים, אבל קצת התרגלתי לכך שאלה החיים שלי. ישנו לדוגמה אתגר הנסיעה בתחבורה ציבורית. יש לפעמים אוטובוסים שלא עוצרים. יש לפעמים נהגים שלא מודעים לכך שאני עולה לאוטובוס עם כלב לא כי בא לי אלא כי אני חייבת. קורה שיש עימותים עם נהגים. אני צריכה לצאת מהבית הרבה זמן מראש כדי להגיע לאיזשהו מקום כי אני לא תלויה רק בעצמי".

העיוורון מתבטא גם בתחושות הקשורות לרגעים קטנים בחיים, "כשאני מצטערת שאני לא יכולה לראות איזה נוף יפה", היא מפרטת. "או כשהגעתי לחזרות לטקס הדלקת המשואות, והיה בי חשש איך אסתדר. עם ההתרגשות הגדולה היו גם חששות. בסופו של דבר, אני לא רוצה להיות תלויה באנשים כל הזמן, אני רוצה להתמודד לבד".

איך אנחנו כחברה מתייחסים כיום לאנשים עם מוגבלות?
"חל שיפור ביחס החברה לאנשים עם מוגבלות, אבל יש עוד לאן לשאוף ומה לשפר. כשאנשים רואים מישהו שמתקשה במשהו, פעמים רבות הם משייכים לו עוד אתגרים, עוד קשיים, וזה לאו דווקא נכון".

גם כשמדובר בזוגיות היא מציינת שקיים קושי ושעדיין קיימת רתיעה מקשר זוגי עם אנשים עם מוגבלות: "אנשים נרתעים מלהיכנס למערכת יחסים כזאת, אבל כשלומדים להכיר הם מבינים שזה עוד חלק ולאו דווקא מגבלה. זוגיות לאנשים עם מוגבלות מצליחה להירקם לרוב רק מתוך מערכת יחסים קודמת של ידידות, של אנשים שהכרת בחיים שלך ללא הקשר רומנטי. כרגע יש לי זוגיות".

חמרני, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך מיוחד ("אשמח לעסוק בעתיד בתחום הטיפול"), מקדישה כרגע את רוב זמנה לכדורשער. נוסף לכך היא חברת הנהלה בעמותת צמד, הפועלת לשיפור איכות החיים של אנשים עם עיוורון הנעזרים בכלבי נחייה. בשנים האחרונות היא החלה להרצות בנושא העצמת אנשים עם מוגבלות. בהרצאותיה, המיועדות לאנשים עם מוגבלות ולאנשים ללא מוגבלות, חמרני מתארת איך מתמודדים עם אתגרים, כיצד בונים חוסן מנטלי ומשיגים יעדים.

"המסר שלי הוא לא לפחד מהפחד", היא אומרת, "אני מסבירה שהכל אפשרי, שצריך לקחת סיכון ושרק משם באות ההצלחות. אני מדברת על הכוח, על לקום וגם ליפול, על להמשיך גם כשכואב ולא נעים. גם כשהחברה לא הייתה תמיד לצידי, וגם כשלא הייתי מקובלת ולא הייתי מלכת הכיתה, עדיין בחרתי בדברים שאני אוהבת, בתחביבים שלי, בדברים שאני מאמינה בהם ושמפתחים את הביטחון".

איזו עצה היית נותנת לצעירים הרבים שנפצעו במלחמה ונעשו נכים?
"זה לוקח זמן. שיהיו סלחנים כלפי עצמם ולא ילקו את עצמם. שייתנו לזמן לעשות את שלו, ובאותה העת – שלא יוותרו לעצמם. החיים ממשיכים גם בלי רגל, בלי יד, בלי לראות, בלי לשמוע. יש עוד עולם כל כך גדול ומלא בחוץ. שיעופו על החיים".

חמרני מספרת שהיא קיבלה תגובות רבות מאוד על הבחירה בה להשאת המשואה. "גם תגובות שלא יכולתי לדמיין, מאנשים מהעבר", היא מפרטת. "למשל, תגובות כמו 'הייתי הגננת שלך', 'אני הייתי הסייעת', וכדומה. זה מרגש מאוד. כל מי שמדליק איתי משואה בהחלט ראוי לכך. יש באנשים האלה תכונות שנותנות השראה".

את ודאי מודעת לכך שבשנתיים האחרונות הפך טקס המשואות למוקד של מחלוקת פוליטית.
"אני בוחרת בידיעה מוחלטת לא להתייחס לכל מה שקשור בפוליטיקה. ככה חינכו אותי בספורט, שלא צריך לערב דבר אחד בדבר אחר – בטח לא ספורט ופוליטיקה ובטח לא ציונות ופוליטיקה. אני תמיד גאה להיות בעשייה עבור המדינה שלנו, עבור הבית של כולנו, וזה לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית אני נמצאת".