עד מהרה החל מסתמן במצבי הגופני שיפור ניכר. מדי יום ביומו, בגשם, בסופה ובשלג, הייתי עושה את דרכי ברגל אל בית הספר במשך כשלושת רבעי השעה. את הקטע האחרון נהגתי לעבור לא אחת בריצה. באותם הימים, ימי סיום המלחמה וראשית ימי השלום, המשבר הכלכלי החמור שפקד את המדינה הפך רכישת זוג אופניים לחלום, שהגשמתו הייתה ממני והלאה.
בדרכי לבית הספר הייתי עובר ליד מועדון של אגודת שיט, וב־1919 התקבלתי כחבר באגודה זו, ובמשך שנתיים שימשתי בה כנווט ולאחר מכן אף כראש צוות סירות מרוץ לארבעה ולשמונה חותרים. אף שבריאותי הייתה עדיין רופפת למדי, הפכתי במהרה לשייט חרוץ, ולקחתי חלק במרוצים אחדים. לראשונה בחיי נתקפתי שאפתנות שתבעה ממני להשיג הישגים שלא האמנתי כי יש בכוחי להגיע אליהם. השיט היה למשאת הנפש הראשונה בחיי. האפשרות לתת את הקצב לצוות כולו היא שהלהיבה אותי ביותר, אף יותר מן הסיכוי לרכוש הערכה והוקרה מעמיתיי השייטים. למעשה, במרבית המקרים יצאנו מתחרויות אלו כשידנו על התחתונה. אך כיוון שמדובר היה בהתמודדות קבוצתית, לא ניתן היה לאמוד את מידת הכישלון האישי. נהפוך הוא, נוצרה תחושה של פעולה משותפת ושל כישלון משותף. יתר על כן, בעיסוק ספורטיבי זה היה יתרון בלתי מבוטל – התחייבות חגיגית למשמעת עצמית. באותם ימים רחשתי בוז לבני כיתתי, שחיפשו את טעם החיים באולמי ריקודים, ביין ובסיגריות.
בהיותי בן 17, בדרכי לבית הספר, התוודעתי אל מי שעתידה להיות רעייתי. היכרות זו הפיחה בי משנה מרץ בלימודיי, שכן דיברנו על חתונה כעבור שנה, מייד לאחר שאסיים את בית הספר התיכון. עוד קודם לכן הצטיינתי במתמטיקה, אך עתה השתפרו ציוניי גם במקצועות אחרים והייתי לאחד התלמידים הטובים ביותר בכיתה.
המורה שלנו לגרמנית, שהיה דמוקרט מושבע, נהג לקרוא באוזנינו מאמרים מתוך העיתון הליברלי פרנקפורטר צייטונג. מורה זה היה היחידי שפתח לפניי אשנב אל עולמה של מחשבה מדינית. בדרך כלל התחנכנו בבית הספר בהתאם להשקפה הבורגנית־שמרנית, אשר חרף מהפכת 1918 וכינונה של רפובליקת ויימאר, הוסיפה לראות בחלוקת הכוח המסורתית בין החברה לבעלי השררה המסורתיים, סדר עולם מקודש שאין להרהר אחריו. כן דוכאה כל גישה ביקורתית על בית הספר עצמו, סדריו וחומר הלימודים המוקנה בו, לא כל שכן על הרשות המחנכת, שתבעה מאיתנו אמונה מלאה ועיוורת במרותו של בית הספר.
למעשה, היינו נתונים לתכתיביו של משטר אבסולוטי, כביכול, עד כי היינו רחוקים מכל הרהורי כפירה בצדקתו ובנחיצותו של משטר זה. יתר על כן, לא היה בבית הספר כל זכר ללימודי מקצועות כסוציולוגיה, שעשויים היו לפתח את כושר השיפוט הפוליטי שלנו. אפילו בכיתה השמינית נכתבו החיבורים בשיעורי הספרות על נושאים ספרותיים צרופים, שמנעו מאיתנו לחוות את דעתנו על בעיות חברתיות אקטואליות. מובן אפוא שלא היה במגבלה זו כדי לעורר אותנו לנקוט עמדה לגבי מאורעות פוליטיים מחוץ לכותלי בית הספר. גם בחוסר היכולת לבקר בארצות חוץ היה משום הבדל מכריע לעומת המקובל בימינו אלה: לא היה כל מוסד שיטפל בארגון טיולים לחוץ לארץ לבני הנעורים, גם אם היו בידיהם האמצעים הדרושים למימונם. לדעתי, חשוב להצביע על ליקויים אלה, שהפקירו דור שלם ללא הכנה רוחנית להשפעתם של אמצעי התקשורת הטכניים, שהחלו באותם ימים להתפתח בצעדי ענק.
גם בבית לא התנהלו שיחות פוליטיות כלשהן. עובדה זו הייתה מתמיהה למדי, שכן כבר לפני 1914 היה אבי בעל השקפות ליברליות מובהקות: בכל בוקר ציפה בקוצר רוח לפרנקפורטר צייטונג ומדי שבוע היה קורא את כתבי העת הביקורתיים סימפליציסימוס ויוגנד, והשתייך לעולמו הרוחני של פרידריך נאומן, שדגל בביצוע רפורמות סוציאליות בגרמניה מאוששת ורבת עוצמה. אחרי 1923 הפך אבי לחסידו של קודנהובה־קלרגי, מחולל התנועה הפאן־אירופית, והטיף בלהט לרעיונותיו.
אני מניח שאבי היה נענה בחפץ לב ומשוחח עימי על שאלות פוליטיות, אולם היום נדמה לי כי דווקא אני התחמקתי משיחות כאלו, בעוד אבי פשוט הניח לי. אדישות זו לגבי שאלות פוליטיות הלמה את תגובתו של נוער שתופעות כמו תבוסה במלחמה, מהפכה כושלת ואינפלציה דוהרת הסבו לו אכזבות לרוב. אך אדישות זו מנעה בעדי מלסגל לעצמי אמת מידה כלשהי למחשבה מדינית, ולשיפוט נכון לגבי מאורעות מדיניים.
בדרכי לבית הספר הייתי מעדיף לעבור בפארק של טירת היידלברג, להשתהות למשך דקות אחדות על השפלטראסה ולהשקיף משם על העיר עתיקת היומין ועל חורבות הטירה. נטייה רומנטית זו לטירות עתיקות, לחורבות ולסמטאות מעוקלות, נשתמרה בי, ובמרוצת הימים מצאה את ביטויה גם בהתמכרותי לאיסוף ציורי נוף, מיצירות האסכולה הרומנטית של היידלברג. לעיתים, בדרכי אל הטירה, הייתי פוגש במשורר והעורך שטפן גאורגה, שחזותו הייתה אומרת גאון והדרת כבוד, עד כי נדמה היה שהיא אפופה הוד קדושה. כזה היה, מן הסתם, רישומם של מטיפים גדולים. מכל מקום, לדמותו הייתה השפעה כמעט מגנטית עליי.
המוזיקה הייתה קרובה לליבי. במנהיים הספקתי, עד 1922, לשמוע את המנצח והמלחין פורטוונגלר הצעיר ואחריו את המנצח אריך קלייבר. באותם הימים ורדי הרשים אותי יותר מווגנר, ופוצ'יני היה בעיניי "איום ונורא". לעומת זאת הייתי מוקסם מן הסימפוניה של רימסקי־קורסקוב וגם דעתי על החמישית של מאהלר הייתה ש"היא אומנם מסובכת למדי, אך מוצאת חן בעיניי".
אחרי ביקור בתיאטרון 'שאושפילהאוז', הגעתי למסקנה כי גאורג קייזר הוא "גדול המחזאים המודרניים, המתמודד ביצירותיו עם משמעותו, ערכו ועוצמתו של הממון". הצגת אווז הפרא של איבסן שכנעה אותי, כפי שציינתי ביומני, כי תכונותיה של השכבה החברתית השלטת נראות מגוחכות בעיניו וכי יש בדמויות אלו משהו "גרוטסקי".
מבין יצירות הספרות הושפעתי עמוקות מז'אן כריסטוף של רומן רולן, שליבה ביתר שאת את התלהבותי מבטהובן.
היה זה אפוא יותר מאשר מרדנות נעורים, שחיי המותרות וההמולה החברתית הכרוכה בהם לא נשאו חן בעיניי. זיקתי אל סופרים שעיקר עניינם בביקורת חברתית, נטייתי לבקש ידידים מקרב חברי אגודת השייטים או באכסניות ההרים של מועדון האלפיניסטים, כל אלה נבעו מרוח אופוזיציונית אמיתית. גם אם על פי המוסכמות, הוריי היו רשאים לצפות ממני כי אבקש לי הן את ידידיי והן את אשתי העתידה באותה שכבה חברתית מתבדלת וחסויה שהם עצמם השתייכו אליה, מצאתי את אלה בבתיהן הצנועים של משפחות אמנים. יתרה מזו, חשתי אפילו אהדה ספונטנית ומעורפלת אל השמאל הקיצוני – בלא שנטייה זו תלבש אי־פעם צורה מוחשית כלשהי. כפי שכבר ציינתי, הייתי מחוסן כביכול מפני כל זיקה פוליטית מחייבת. גם בעובדה שהייתי חדור רגשות לאומיים עזים, כמו למשל בימי הכיבוש הצרפתי של חבל הרוהר בשנת 1923 ומשבר הפחם שבא בעקבותיו, לא היה כדי לשנות זאת.
אחרי בחינות הבגרות, משנודעו תוצאות המבחן בספרות, נדהמתי לשמוע שכתבתי את החיבור הטוב ביותר מבין כל תלמידי מחזורי. חרף עובדה זו חשבתי בליבי "לא זה המקצוע בשבילך", בשעה שמנהל בית הספר הצהיר בנאום פרידה חגיגי כי עתה פתוחה לפנינו "הדרך אל חיים עתירי מעש ותהילה".
ואכן, בהיותי המתמטיקאי המצטיין בכיתתי, רק טבעי היה שחפצתי ללמוד מקצוע זה. אולם אבי התנגד לכך, והעלה לפניי נימוקים סבירים ומשכנעים כדי להניא אותי מכוונה זו. כמתמטיקאי הייתי אמון על חשיבה הגיונית, ולא נותר לי אלא להסכים עימו. האפשרות הסבירה ביותר שניצבה בפניי שעה שעמדתי לפני בחירת מקצוע הייתה האדריכלות, שמשחר ילדותי הורגלתי אליה כחלק בלתי נפרד מהוויית המשפחה. כך, למרבה שמחתו של אבי, החלטתי להיות אדריכל, כמוהו וכמו אביו לפניו.

במשך הסמסטר הראשון למדתי בטכניון של קרלסרוהה הסמוכה. בחירה זו הוכתבה למעשה על ידי האינפלציה הדוהרת, שאילצה אותי לקבל את תקציבי מן הבית בשיעורים שבועיים, אולם גם כך היה הסכום הדמיוני מתמסמס בידי עד סוף השבוע והופך ללא־כלום. מטיול אופניים שערכתי באמצע ספטמבר 1923, כתבתי הביתה: "כאן הכול זול מאוד! לינה 400,000 מארק, ארוחת ערב 1,800,000 מארק וחצי ליטר חלב – 250,000 מארק."
מקץ שישה שבועות, זמן קצר לפני תום תקופת האינפלציה, כבר עלתה ארוחת צהריים במסעדה עשרה מיליארד, ובמנזה למעלה ממיליארד מארק, ששוויים היה כשבעה פפניג־זהב. תמורת כרטיס לתיאטרון שילמתי 300 עד 400 מיליון מארק.
בסופו של דבר אילץ אסון פיננסי זה את הוריי למכור לקונצרן תעשייתי את בית המסחר ואת בית החרושת של סבי המנוח. לנוכח הנסיבות הייתה זו עסקה טובה, כיוון שתמורת הנכסים, שאומנם לא הגיעה אלא כדי "חלק זעיר משוויים האמיתי", שולמה בדולרים. עתה עלה בידי הוריי להעניק לי המחאה חודשית בסך 16 דולר. היה זה סכום אגדי בתנאים הנתונים, הוא אפשר לי לחיות ברווחה רבה.
באביב 1924, אחרי סיום תקופת האינפלציה, נטשתי את קרלסרוהה ונרשמתי להמשך לימודיי בטכניון של מינכן. נשארתי במינכן עד לקיץ 1925, ואף על פי שהיטלר שוחרר ממאסרו באביב 1925 והצליח שוב להקים שם מהומה סביבו, אירועים אלה לא משכו את התעניינותי ולא הזכרתי אותם כלל במכתביי המפורטים לארוסתי. רוב מכתביי עסקו בעיקרם בלימודיי, שעליהם שקדתי עד לשעות הלילה הקטנות, ובמטרתנו המשותפת להתחתן כעבור שלוש עד ארבע שנים לכל היותר.
בימי החופשה היינו יוצאים, ארוסתי ואנוכי, בחברת סטודנטים אחדים, לטיולים בהרי האלפים האוסטריים. עליות מפרכות אל מרומי פסגות נישאות היו נוסכות בנו תחושה של הישג ממשי. לעיתים, כאשר מזג אוויר גרוע הפתיע אותנו, בעקשנות רבה הייתי משכנע את חבריי למסע להמשיך בדרך המתוכננת למרות סערה, שלג וכפור.
ממרומי הפסגות היינו משקיפים למרחק על השפלה שהשתרעה תחתינו. היינו סבורים כי האנשים החיים שם למטה הם מסכנים ועלובים, בעוד אנו, צעירים חדורי תחושת עליונות שחצנית, נשמנו אוויר פסגות והתייחדנו עם יפעתו השלווה של הטבע.
ואכן, מטיולים אלה אל חיי השגרה של השפלה, הייתי חש נבוך במקצת נוכח ההמולה הקדחתנית והגועשת שציפתה לי בעיר הגדולה. התייחדות עם הטבע ביקשנו גם בטיולי שיט בסירת קיאק. צורת טיול זו הייתה עדיין חדשה באותם הימים. הנהרות טרם המו אנשים וכלי שיט מכל הסוגים. יום תמים היינו שטים על מימיו הצלולים של נהר רוגע, ולעת ערב היינו עולים אל הגדה ומקימים אוהלים ללינת לילה בנוף הבראשיתי המרהיב. הרגיעה והשלווה שאפפו טיולים אלה, הפכו אותם לחוויה אמיתית והעניקו לנו מעט מאותה תחושת אושר, שלגבי אבותינו לא הייתה אלא טבעית ומובנת מאליה. אפילו אבי עוד הספיק, בשנת 1895, לצאת למסע ברגל ובמרכבה ממינכן לנאפולי ובחזרה. מאוחר יותר, כאשר היה בידו לתור במכוניתו בכל רחבי אירופה, נוהג היה לספר את קורותיו של אותו מסע לנאפולי, שהגדירו כ"יפה והמרשים שבכל מסעותיו".
רבים מבני דורי ביקשו את ההיצמדות אל הטבע הזו. את המניע לכך אין לחפש רק בשאיפה הרומנטית להיחלץ מן הצרות והלחץ של החיים בעיר. ביקשנו גם לברוח מן ההתמודדות עם הדרישות של העולם שהלך והשתנה במהירות רבה והפך מסובך יותר מיום ליום. הרגשנו כאילו סביבת החיים שלנו נתקפה רוח תזזית, ואיבדה את שיווי משקלה. רק בחיק הטבע, במרומי ההרים ובאפיקי הנהרות, עוד ניתן היה לחוש בייחודה ההרמוני של הבריאה. ככל שרכסי ההרים היו טבעיים יותר, ככל שאפיקי הנהרות והנחלים היו נידחים ועזובים, כך הם קסמו לנו יותר. עם זאת, לא השתייכתי לשום תנועת נוער, כיוון שנרתעתי מן הפעילות ההמונית המאפיינת בהכרח ארגונים מסוג זה, ומבטלת למעשה כל אפשרות להתבודדות ששאפנו אליה.
בסתיו 1925 עברתי לטכניון שבברלין־שרלוטנברג, יחד עם קבוצת סטודנטים לארכיטקטורה. ביקשתי להירשם ללימודים אצל פרופ' פלציג, אך מספר התלמידים בחוג לשרטוט פרויקטים, שבראשו עמד, היה מוגבל. מאחר שכישרון הציור שלי לא ענה על דרישותיו, לא התקבלתי לחוג שלו. בכל מקרה, החלו להתעורר בליבי ספקות אם אצליח אי־פעם להיות אדריכל מעולה. לכן השלמתי עם הדחייה שלי ללא הפתעה יתרה. כך הייתי לתלמידו של פרופ' היינריך טסאנוב, שהיה מחסידי האמנות הצנועה בארכיטקטורה ודגל בסיסמה: "הידור ראוותני מועט ככל האפשר הוא הגורם המכריע".
אז מיהרתי לכתוב לארוסתי:
"הפרופסור החדש שלי הוא איש דגול וצלול מחשבה, שכמותו טרם פגשתי. אני ממש נלהב ממנו, ועובד במרץ רב. אף שאיננו מודרני, הרי במובן מסוים הוא יותר חדשני מכל האחרים. כלפי חוץ הוא נראה כאדם מפוכח וחסר דמיון בדיוק כמוני, ואף על פי כן יש בבניינים שלו משהו שאצורה בו חוויה עמוקה. הוא חריף שכל להפליא, ואתאמץ מאוד כדי להתקבל בשנה הבאה ל'מייסטרשולה' שלו, וכעבור שנה נוספת אשתדל להתקבל אצלו כמתמחה. ברור לי כי זוהי ציפייה אופטימית מאוד, ואין בה אלא כדי להתוות את הדרך, שבמקרה הטוב ביותר אני מקווה ללכת בה."
ואכן, חצי שנה אחרי שהשלמתי את הבחינות, התקבלתי להיות אסיסטנט של פרופ' טסאנוב. מצאתי בו את ה"זָרָז" הראשון שלי – עד אשר, מקץ שבע שנים, תפס את מקומו אדם אחר, רב עוצמה ממנו.
רחשתי הערכה רבה גם למורה שלי לתולדות הארכיטקטורה, פרופ' דניאל קרנקר. המורה, יליד חבל אלזס, שבהתאם לחוזה ורסאי סופח לצרפת, היה לא רק ארכיאולוג מחונן, אלא גם פטריוט גרמני רגשן. כאשר הציג לפנינו באחת מהרצאותיו את הקתדרלה של שטרסבורג, פרץ בבכי ונאלץ להפסיק את ההרצאה. בין השאר הטיל עליי להכין סקירה על מחקרו של אלברכט האופט "אמנות הבנייה של הגרמנים."
באותה עת כתבתי לארוסתי:
"מקצת ערבוב גזעים הוא תמיד לטובה. אם אנחנו נמצאים כיום במורד הדרך, אין זה מפני היותנו גזע מעורב. כזה היה מצב כבר בימי הביניים, כאשר היינו שופעי און, כאשר הרחבנו את תחום המחיה שלנו ודחקנו את רגלי הסלאבים מפרוסיה, או מאוחר יותר, כאשר העתקנו את תרבות אירופה לאמריקה. אנו נמצאים בירידה כיוון שתש כוחנו. מה שאירע לנו אירע לפנים גם למצרים, ליוונים ולרומאים. זוהי עובדה שאין לשנותה".
חיי התרבות התוססים של ברלין בשנות העשרים היו לי למקור של השראה באותם הימים. הייתי מרבה לבקר בתיאטרון, והצגות חלום ליל קיץ בבימויו של מאקס רייהארדט, ז'אן ד'ארק של ג'ורג' ברנרד שו עם אליזבת ברגנר, או החייל האמיץ שוויק עם מאקס פאלנברג בבימויו של ארווין פיסקטור, הותירו בי רושם עמוק.
אולם גם הצגות הריוויו המפוארות ועשירות התפאורה הקסימו אותי. לעומת זאת לא מצאה חן בעיניי הראוותנות הבומבסטית של ססיל ב' דה־מיל. באותם ימים נראו לי סרטיו כ"דוגמה מובהקת לחוסר טעם אמריקני".
על כל הרשמים האלה העיבו העוני והמחסור בעבודה שמצאתי סביבי. לאחר שקראתי את שקיעתו של המערב מאת אוסוואלד שפנגלר, השתכנעתי כי אנחנו חיים בעידן של התפוררות הדומה לתקופה הרומית המאוחרת: אינפלציה, שחיתות וחוסר האונים של הרייך הגרמני. התלהבתי במיוחד מן המסה שלו "רוח הפרוסיות והסוציאליזם", הנותנת ביטוי נוקב לבוז שרחש לחיי נוחות ומותרות.
בנקודה זו נפגשו השגותיו של שפנגלר עם תפיסתו של טסאנוב. עם זאת, בניגוד לשפנגלר, המורה שלי לא היה חסר תקווה, והוא שם את מבטחו בעתיד. בנימה אירונית היה יוצא נגד "פולחן הגיבורים" של התקופה:
"אולי באמת אנחנו מוקפים גיבורים, 'עילאיים' ונשגבים מבינתנו, אשר מכוח רצון נעלה ויכולת עליונה רשאים לצחוק גם לזוועות הנוראיות ביותר ולבטל אותן בכך שהם מתייחסים אליהן כתופעות לוואי לא חשובות. ייתכן שמן ההכרח הוא כי יומטרו מהשמיים אש וגופרית, לפני שהמלאכה והעיר הקטנה יחזרו וישגשגו. ייתכן שנגזר על העמים לעבור את כל שבעת מדורי הגיהינום לפני שיזכו בעידן חדש של פריחה."

בקיץ 1927, אחרי תקופת לימודים של שבעה סמסטרים, עמדתי בבחינות והייתי לאדריכל מוסמך. באביב שלאחר מכן, בגיל 23, התקבלתי כאחד האסיסטנטים הצעירים ביותר בטכניון. ביריד שנערך בשנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה ניבאה לי מגדת עתידות: "בגיל צעיר תזכה בחיי תהילה, ובגיל צעיר תפרוש מהם." עתה הייתה לי סיבה טובה להרהר בנבואה זו, משום שיכולתי להניח כי פתוחה לפניי קריירה אקדמית בבית הספר הטכני הגבוה, וכי אוכל, אם ארצה בכך, למלא בו ביום מן הימים תפקיד דומה לזה של מורי, פרופ' טסאנוב.
משרת האסיסטנט אפשרה לי להתחתן. ויתרנו על מסע הכלולות המסורתי לאיטליה, ובמקום זה יצאנו, מצוידים בסירות קיאק ובאוהל, לתור את שרשרת האגמים הרוגעים ועטורי היערות של חבל מקלנבורג. הורדנו את הסירות למים בשפנדאו, כמה מאות מטר מבית הכלא שעתיד הייתי להעביר בו 20 משנות חיי.