התלבטתי רבות אם לכתוב את דעתי על אלבומו החדש של שלמה ארצי כי מצד אחד אני מעריץ שלו, אספתי את כל אלבומיו והוא האחד היוצרים-זמרים האהובים עליי, תו תקן לאיכות גבוהה ולזמר עברי שורשי שאני מעריך. עם זאת, האזנה לאלבומו החדש "אותיות נחמה" עוררה אצלי יחס אמביוולנטי כי מצד אחד קולו של ארצי כיוצר חברתי מאוד חשוב בתקופה כאוטית שכזו, וחלק משירי האלבום (בייחוד שיר הנושא) מתכתבים היטב עם הלך הרוח הלאומי, וכאשף טקסטים הוא יודע בדיוק לקלוע על המיתרים הנכונים של הרגש, מילותיו נוגעות בנשמה, נוסכות אופטימיות, תקווה ותפילה ומחבקות את הלב בתקופה שבה החיבוק הזה נחוץ.
מצד שני הלחנים כל כך משעממים, כל כך לא מעניינים ולמרות שהתאמצתי, ובאמת התאמצתי, להתחבר ללחנים ולמעטפת המוזיקלית שבאלבום, ולמעט "לטרוף את החיים" ו"מישהו חושב עליך" שמביאים משהו מאוד יפה ולא ממוחזר – משהו במנגינות ובביצועים לא מצליח לגעת בי. גם לא הדואטים עם אהוד בנאי ("משמעות לחלומותיי") ועם דורון טלמון ("תני לי יד בעולם"), אמנים מופלאים שאני אוהב, לא באמת מתרוממים.
ארצי הוא אמן שיוצר שירים כשיש לו מה להגיד, וטוב וחשוב שהוא עושה זאת ואף פעם לא נכנע לטרנדים או אופנות ביצירות שלו (לפחות לא כשזה בא על חשבון האומנות שלו. כשהוא עשה זאת באמצע הסבנטיז זה כשל ואני מניח שהוא למד לקח) אבל להגיד שהפעם יצא לו מאסטרפיס או אלבום שהיה שווה המתנה של תשע שנים (מאז אלבומו הקודם "קצפת")? זה יהיה שקר. לפחות בעיניי. הייתי מעדיף לקבל את השירים על גבי טקסט ולא על גבי צלילים הפעם, כי משהו שם לא מסתדר: אולי זו העובדה שכמה מהשירים די דומים זה לזה ברוח ובאווירה המוזיקלית; אולי זו העובדה שאחרי תקופה כל כך ארוכה שבה המדינה השתנתה מן הקצה אל הקצה ציפיתי שיהיה לו דברים יותר נוקבים לומר, על המצב החברתי-הפוליטי; ואולי זה בעיקר בגללי כי הזמנים השתנו והאוזן התרגלה לשירים טראשיים מצליחים כמו "לא לפנות אליי" או "שאנל אזולאי" ורדאר האיכות אצלי התפקשש. בכל מקרה – זו תחושתי.
אמשיך, כמובן, לעקוב אחרי החומרים הבאים של ארצי כי אני מאוד אוהב אותו והוא אחד האמנים האהובים עליי, אבל מהאלבום הזה קשה לי להאמין שיישאר איזה שיר שיחזיק מעמד מעבר לחודש-חודשיים הקרובים שבו הוא יתנגן, בוודאי, ברדיו.
נסרין ממשיכה להעצים את הבדיחה הקריקטוריסטית שהיא הפכה להיות, ואחרי הטראש פופ המצליח "לא לפנות אליי" שהעניק לה קמפיין פרסומי נחשק ולא מפסיק להתנגן (השיר הוא גימיק מעולה והברקה מסחרית אבל לא בדיוק מציג את קדרי כזמרת רצינית עם פאסון, אלא בעיקר כ'נועה קירל wannabe'), היא מוציאה בלדת רוק משעממת למדי בשם "מה רוצות ממני הדמעות", שיר לא מקורי בכלל שיכול בקלות לשמש ככדור הרדמה.
השיר לא מתרומם יותר מדי, לא מתפתח וגם הלחן (בייחוד הפזמון) דומה יותר מדי ל"תראי אהובתי" (2023) של אושר כהן ול"ילד שרצה לחזור" (2024) של אופיר הרוש. אין בשיר הזה שום מקוריות, שום רגש ושום דבר שמצדיק האזנה חוזרת אליו. חבל, נסרין זמרת אדירה – אבל בבחירת שירים, לאחרונה, היא גרועה.
רוני דואני, חלוצת פופ ישראלי, חזרה לאחרונה לקדמת הבמה ושירה החדש "אהבה זה לא פשוט" אותו יצרה עם לי בירן, נטול כל סיכוי להפוך ללהיט כי אין בו חשמל, אין בו אנרגיה וגם הפזמון הקליט לא מספיק כדי להחזיק את השיר כולו. ההפקה המוזיקלית מושקעת, הקול של דואני מעולה וגם הרגש והלב נמצאים במקום הנכון, אבל זה לא מספיק טוב כדי שהשיר הזה יחזיק מעמד. ציפיתי ליותר.
"היי את" של דנידין (רוני לוי), ראפר שהיה כוכב גדול לפני 20 שנה, הוא שיר חדש שיש בו את כל המרכיבים של להיט ושל איכות – טקסט מצוין וקולח, פזמון קליט, בתים שמרימים לפזמון לוולה, ביצוע מלא רגש וווייב מדבק, שילוב מדויק בין פופ להיפ הופ והפקה מוזיקלית שמשלבת סולו סקסופון מכשף, דבר שמוסיף לכל האווירה המרימה. ככה עושים קאמבק.
המפיק והמוזיקאי הבריטי האגדי בריאן אינו הכריז על קונצרט גדול בוומבלי ארנה בלונדון תחת השם "Together for Palestine" (יחד למען פלסטין), שמטרתו לגייס כספים למשפחות בעזה. המופע יתקיים ב-17 בספטמבר, והליין-אפ המלא יוכרז בקרוב.
אינו, שמשמש כמפיק בפועל של האירוע, תיאר אותו כ"ערב של מוזיקה, הרהור ותקווה". בהצהרה שפרסם באינסטגרם, כתב אינו: "היה לי המזל לעבוד עם כמה מהאמנים המדהימים ביותר בעולם במשך יותר מ-50 שנה. אבל אחת החרטות הגדולות שלי היא שבמהלך הזמן הזה כל כך הרבה מאיתנו נשארנו שותקים לגבי פלסטין".
הוא הוסיף: "לעתים קרובות השתיקה הזו נבעה מפחד – פחד אמיתי – שדיבור בקול רם יכול לעורר תגובת נגד, לסגור דלתות או לסיים קריירה. אבל זה משתנה עכשיו – בחלקו כי כמה אמנים ופעילים האירו את הדרך, אבל בעיקר כי האמת על מה שקורה הפכה לבלתי אפשרית להתעלם ממנה".
אינו התייחס למצב בעזה: "מה שאנחנו עדים לו בעזה אינו תעלומה, וגם לא ערפל של נרטיבים מתחרים שהופכים את זה ל'קשה להבנה'. כאשר עשרות ארגונים לא-מפלגתיים מתארים זאת כרצח עם, הקו המוסרי ברור. אנחנו לא יכולים להישאר בשקט".
כל התרומות יועברו לשותפים פלסטינים דרך ארגון הצדקה הבריטי Choose Love, התומך בארגונים הומניטריים מקומיים באזורי סכסוך. "אבל זה עוסק ביותר מסתם כסף", הוסיף אינו. "זה על שליחת מסר של אהבה וסולידריות לעם הפלסטיני – שהם לא נשכחו. אנחנו רואים אותם, אנחנו שומעים אותם, ולמרות שאנחנו רחוקים, אנחנו מחוברים עמוקות – כמו שאנחנו מחוברים לכל האנושות".
תמיר גרינברג קוטף את המקום הראשון במצעד המוזיקה הרשמי של "מעריב" עם השיר "Can’t Get Over You". את השיר כתב גרינברג יחד עם עמית קנון, והלחין ועיבד אותו בעצמו.
גרינברג ממשיך לבסס את מעמדו כזמר הכי בינלאומי שצמח כאן בשנים האחרונות, עם בלדת קאנטרי-סול באנגלית – סגנון שכבר הפך לחתימת היד שלו.
בשיר החדש הוא נוגע בפצע מוכר: הניסיון לשחרר אהבה שלא מרפה. דרך טקסט מלא בדימויים עוצמתיים ומוזיקה שמרקדת בין רוך דרומי לעוצמה דרמטית, גרינברג מגלם גיבור מאוהב שמוכן לחצות ימים, להילחם ברוחות רפאים ולעשות הכול – חוץ מדבר אחד: להתגבר. הקול שלו, מלא נשמה ובשליטה נדירה, מוביל את השיר ביד בטוחה עד לסיום הכואב-משחרר.
למקום השני הגיעה הילה רוח בשירה "תביאו יותר" ובמקום השלישי ממוקם אייל לוי עם "בואי אליי".
המצעד הבא יפורסם ביום שני הקרוב עם אומנים חדשים ושירים חדשים.
פרידה מאגדה: השחקן הישראלי אלון אבוטבול, שנפטר השבוע בגיל 60, זוכה הבוקר (חמישי) לכבוד אחרון בטקס אשכבה המתקיים באולם רובינא בתיאטרון הבימה בתל אביב.
טקס האשכבה של אלון אבוטבול ז"ל (צילום: וואלה)
קהל גדול של מאות אנשים, ביניהם דמויות בולטות מעולם התרבות כמו השחקנים דרור קרן, ששון גבאי ואלי דנקר, הזמרים מירי מסיקה וגלעד כהנא והשר לשעבר עמיר פרץ, התכנסו לחלוק כבוד לאחד השחקנים הישראלים הבולטים ביותר מאז שנות השמונים. לאחר הטקס, תיערך הלוויתו של אבוטבול לקבורה בבית העלמין שבקיבוץ גבעת ברנר. כזכור, השחקן המוכשר איבד את חייו לפני מספר ימים כשהתמוטט בחוף הבונים זמן קצר לאחר שיצא מהים.
יצחק, דוד של אלון, אמר: "אני זוכר את היום שאחותי באה עם התינוק החייכן, חצי אס חצי נסיך. הוא טען שזה לא פיקניק גדול להיות אח מועדף. האמנתי לו. בסופו של דבר, להיות ילד מועדף זה עול, כנראה שהרצון להיות הכי טוב נמשך כל חייו, ואולי אפילו עד הרגעים האחרונים".
"הרבה אנשים אומרים הנה, הילד מקריית אתא, הפריפריה, הגיע לצנטרום התל-אביבי ועשה קריירה. אז אספר שזה התחיל כשלילד מהפריפריה היה דוד מאותה פריפריה, שהיו לו שנים בברנז'ה. בגיל 15 הוא אומר לי 'אני רוצה ללכת לתלמה ילין, אבל פיקששתי את הדדליין'. הבנתי מה הוא רוצה ממני, אצלנו בארץ הדדליין לא כזה דד. שלום יקר שלי, תודה רבה".
אלון אבוטבול (צילום: מיכל פתאל, פלאש 90)
הזמר שולי רנד ספר: "כאילו שהיה חסר לנו כאב וחוסר אונים במקום הזה מוכה הכאב, החליטה הנשמה היקרה שלך, הסקרנית, חסרת המנוח, הססגונית, מלאת אהבת האדם, להסתלק ולשבור לכל כך הרבה שנים את הלב. היו לנו אינסוף שיחות על המקצוע והחיים, דיברת על גורם ההפתעה. 'להפתיע שולי, להפתיע. את הפרטנר, את הבמאי'. קראת לזה להישאר חי. כל כך פחדת ממוות פנימי, מקצועי. אז הפתעת, ועוד איך הפתעת".
"ליטשת את הכישרון שלך לדרגת מאסטר. צייר, מוזיקאי, איש משפחה, חבר אמיתי, בן אדם. נפגשנו בתל אביב, מפוצץ אמביציה לכבוש. ההתבגרות המקצועית, האישית, תמיד חסר שקט ומחפש לפרוץ את הגבולות של עצמך. לא לנוח, להמשיך לגלף את המתנה הנדירה שנתן לך אלוהים ליצירת מופת. התקופה המשמעותית ביותר שבילינו יחד הייתה ליד מיטתו של אחיך. אברהם היה דמות חשובה להמון אנשים ובעיקר לך. ראיתי באיזו עדינות, מסירות ורגישות טיפלת בו. לא נתת לו להרגיש את הפחד והכאב שלך".
במהלך קריירה ארוכה של למעלה משלושה עשורים, הותיר אבוטבול חותם בל יימחה על הקולנוע והתיאטרון הישראלי. הוא זכור במיוחד מתפקידיו "שתי אצבעות מצידון", "האסונות של נינה", "קצפת ודודבדנים", "גוף השקרים" לצד ליאונרדו דיקפריו, "עלייתו של האביר האפל" בבימויו של כריסטופר נולאן, ועשרות סרטים וסדרות נוספות.