מיד אחר כך מגיע Lunch, מהקצביים והבוטים באלבום החדש, ובילי פשוט מתפוצצת באנרגיה על הבמה, רצה במעגל, קופצת, צורחת – בלי טיפת זיוף. זה מגרש המשחקים שלה, וכולנו מוזמנים. יש משהו כמעט רומי באיך שהיא תופסת את הבמה. היא לא רק עומדת במרכז אמפיתיאטרון עגול – היא שולטת בו. מקיפה את עצמה בקהל, ואת הקהל בה, מנווטת את האנרגיה לכל כיוון, ונועלת את תשומת הלב כאילו היא נכנסה לזירה. אבל בניגוד לגלדיאטורים הקלאסיים, היא לא נלחמת בחרב – אלא בלחישה.

קונספט ה-360 מעלות מוכיח את עצמו מהרגע הראשון, כשכולם מרגישים בשורה הראשונה. בילי נמצאת כל הזמן בתנועה, מתקרבת לכל צד, מקפידה לסובב את המבט, להרים ידיים, לשבת על הקצה, לחייך, להציץ – וכל אחת ואחד בקהל מרגישים כאילו הם בהופעה אינטימית, רק הם והיא. לפעמים היא סתם עומדת בפינה, מחייכת, מסתכלת על הקהל, שותקת. ובשתיקה הזו יש יותר עוצמה מכל מופע מלא בוידיאו ארט ופירוטכניקה. המטרה היא שנסתכל עליה בעיניים, ונקשיב באמת – אולי יותר מתמיד.

הקול של בילי הוא נשק לא קונבנציונלי – לא שואג, לא מתפוצץ, אבל חודר דרך החזה. היא לא צורחת עליך, היא לוחשת. זה לא ברור מאליו בכלל. כל רופא אא"ג יסביר לכם שלחישה מאמצת את מיתרי הקול הרבה יותר מצעקה. בילי לא צריכה לצרוח כדי לקבל תשומת לב. בדיוק כפי שהיא לא צריכה לרוץ או לקפוץ על הבמה כדי להרים את האולם. ברגע שהיא התיישבה על קצה הבמה, והחלה לשיר את What Was I Made For – השיר שזיכה אותה באוסקר השני שלה, היא מוכיחה שהיא לא צריכה להקה גדולה או מקהלה. בילי חמושה תמיד בשלושה כלים: קול, נוכחות, וכימיה – ושלושת אלה גורמים ל-20 אלף להרגיש כאילו הם נמצאים באולם הקטן של צוותא.