על ה-7 באוקטובר סיפרה גילה לאתר הרשמי: "הוא היה בדירה שלו בתל אביב. אצלנו באזור לא היו אזעקות, אבל התעוררנו לטלפונים, והבנו שהיה טיל בתל אביב, והתקשרתי להדר. אז הוא אמר, 'אמא אנחנו כבר בדרך ליחידה', והיה לי חשוב מהחברה שלו שגרה בתל אביב להגיד לו באיזה רחוב נפל הטיל, כי ממש דאגתי שהוא יצא ויש טילים, אז אמרתי לו, 'תקשיב, ברחוב הזה וזה, זה נפל', אז הוא אומר לי, 'אמא, אל תקשיבי לכל דבר שמספרים, אני בסדר, אנחנו קופצים'".

"הדר הגיע די מהר ליחידה, והם היו בין הראשונים שנכנסו לכפר עזה בסביבות 10:30-11:00 בבוקר. נהרגו שם ארבעה לוחמים מהיחידה ונפצעו שלושה קשה, מתוך כוח של תשעה", מספרת גילה. "הם הגיעו לשכונה שהיו מבוצרים בה מחבלי נוחבה כבר משעה שבע בבוקר. הם נפלו בדיוק בכניסה לבית של הרבש"ץ הקודם של הקיבוץ, ששמו נמצא איכשהו במסמכים שהנוחבה החזיקו בידיים.

"בערב הבנתי שאם הוא לא חוזר, הוא לא מדבר איתנו, הוא לא פצוע, אז מצבו לא טוב, שקרה הרע מכל, ורק ביום שני אחר הצהריים הודיעו לנו שהדר נהרג. היו שלושה ימים של גיהינום, חיפשו אותם אחרי זה, היה שם ממש קרב לחלץ את הגופות שלהם, הם היו בשטח השמדה. כשהם הגיעו, היה חייל בשער, שאמר, 'אנחנו לא נכנסים, אנחנו מחכים לסיירת מטכ"ל', ואמרו להם שיש חטופים בחדר אוכל, שזה ממש לא היה מדויק, וכדי לא להגיע בדרך ישירה לחדר האוכל הם עשו איגוף, ועברו דרך השכונה של הדור השלישי, ושם היו מחבלי נוח'בה בפריסה, הם ראו מחבל, הרגו אותו אבל כשהם המשיכו, אז הכוח נפגע

אני מתגעגעת אליו, אל מה שהוא היה, אל מה שהוא היה מביא לנו הביתה, על יום שישי. הוא היה נכנס בחמש הביתה, הוא היה משחק גם כדורגל באיזו קבוצה חובבנית בכפר וויתקין, אז אני זוכרת שהוא היה מגיע הביתה, מרוקן לנו את מגירת הקרח בשביל המים למשחק ואני זוכרת את הרעשים שלו, היה נכנס ככה בשעה חמש-שש, היה שותה איתי קפה והיה מדליק את האור. הוא היה תמיד אומר לי, 'אמא, חשוך פה', אז הוא מדליק אור, חסר לי מי שידליק את האור ביום שישי אחר הצהריים.

"חסר לי ההומור שלו. הוא היה ילד מצחיק בטירוף. האנרגיה שמביא ילד בן 24 לתוך בית, זה משהו שמאוד מאוד חסר".