טלוויזיה
אמנון אברמוביץ' בחשיפה על קטארגייט – בנימין נתניהו ייחקר באזהרה?
שלוש כותרות משמעותיות וסנסציוניות סיפקה אמש באולפן שישי של ערוץ 12. הראשונה היא הסקר, שאמור להדאיג את הקואליציה והעומד בראשה, הקובע כי 70% מהציבור לא נותנים אמון בממשלה – תוצאה שכמותה לא ראינו עד היום. היא אינה מפתיעה כמובן, שכן העם אינו טיפש; הוא רואה ושומע את ההחלטות והמהלכים ההזויים והשנויים במחלוקת של הממשלה ומגיב בהתאם.
את הכותרת השנייה סיפק אמנון אברמוביץ', שליטרלי הניח פצצת זמן על שולחן הפאנל, כאשר דיווח על גורם בכיר במערכת השיפוטית הטוען כי מאחר שפרשת "קטארגייט" היא "המחולל" לגל ההדחות האחרונות שהרעידו את אמות הסיפין (הדחת ראש השב"כ רונן בר, וההדחה הצפויה של היועמ"שית גלי בהרב מיארה) – אין ברירה אלא לחקור את ראש הממשלה עצמו. והפעם, לא במה שנקרא בז'רגון המשפטי "חקירה פתוחה", כפי שקרה בפרשת הצוללות (שלדעת אותו גורם הייתה טעות מוחלטת). הפעם מדובר בחקירה תחת אזהרה, על כל המשתמע מכך, ובכלל זה פתיחת תיק כחשוד.
אברמוביץ' מוסיף שאם הפעם תתנהל חקירה "כמו שצריך", כלומר תחת אזהרה, יהיה לה "פוטנציאל נפיץ" אף יותר מפרשת הצוללות, ולכן נתניהו "מבועת" מפרשת "קטארגייט", "המהלכת עליו אימים" והוא יודע למה.
נבהיר, חקירה תחת אזהרה מתבצעת כאשר קיים יסוד להניח שבוצעה עבירה. כלומר, אותו גורם בכיר עלום שם שמסר לאברמוביץ' את המידע, יודע דבר או שניים בעקבות החקירות שהתנהלו לאחרונה בעניינם של יועצי נתניהו יונתן אוריך ואלי פלדשטיין במסגרת פרשת קטארגייט. במילים אחרות, מישהו מהשניים "פתח את הפה" ולא שמר נאמנות לראש הממשלה.
הכותרת השלישית, שכמעט חמקה מתחת לרדאר אמש במהדורה אך לא חמקה מאוזנו של דני קושמרו ומהבחנתו החדה, סופקה על ידי דדי שמחי, שאמר כי אם רוצים לשחרר את כל החטופים "כולל כולם", עד האחרון שבהם – חייבים להמשיך בלחץ הצבאי, שייצור את התנאים לכך שלחמאס לא תהיה ברירה אלא לשחררם.
אלא שבנקודה זו, פלט שמחי משפט שקושמרו לא יכול היה להתעלם ממנו. כשאמר שמחי שאם לא תהיה ברירה וחמאס לא ישחרר את כל החטופים בבת אחת, ניאלץ לדחות את המתווה להחזרתם ולחכות עד שייווצרו התנאים לכך – והם ייווצרו, לפי שמחי, רק כאשר יופעל על חמאס לחץ מאסיבי שלא יוכל לעמוד בו. עוד הוסיף שמחי כי אם המגמה תהיה החזרת כל החטופים ולא רק חלק מהם בפעימות, יש לקחת בחשבון שייתכן וחטופים ייפגעו עד שנשיג את הלחץ המיוחל.
בום. כך הטיל שמחי פצצה באולפן, שגרמה אפילו לדני קושמרו להתכווץ בכיסאו כמגיש המהדורה.
מדינה שלמה סוערת וגועשת, כואבת, דואבת וזועקת את כאב משפחות החטופים, ומוכנה לצאת לרחובות, למחות, לחטוף מכות ואלימות מצד שוטרים, להיגרר על הכביש וגם להידרס על ידי חוליגנים מופרעים תומכי נתניהו – ובלבד שהחטופים יחזרו, כי אין להם זמן. ואז בא שמחי וטוען שיש זמן? כלומר, על פי שמחי, ניתן לסבול דחייה של הגעה להסכם עם המרצחים, עד שייווצרו תנאי הלחץ על חמאס שייאלצו אותו לשחרר את כולם, כולל כולם?
כמובן שמיד עולה השאלה: ומה אם ייפגעו חטופים עד אז וחלילה יירצחו, כפי שקרה לששת החטופים? זה מחזיר אותנו לדבריה של השרה אורית סטרוק, שעוררה סערה כשאמרה שהחטופים אינם חשובים יותר מאלה שייפגעו בעתיד. כלומר, עד שיגיע אותו עתיד, יעברו החטופים מסכת סבל בלתי אנושית, ואף עלולים למות – רק בגלל עתיד שאיש אינו יכול לצפות. נראה כי שמחי והשרה סטרוק תמימי דעים.
אך בכל זאת יש הבדל קטנטן בין השניים. השרה סטרוק, שכנראה מתיימרת להיות נביאה הרואה את הנולד ויודעת שיהיו לנו עוד ימים כמו השביעי באוקטובר, גורסת כי אין ברירה אלא להקריב מספר חטופים, עם כל הכאב שבדבר, כדי להציל מספר גדול יותר של נפגעים בעתיד.
דדי שמחי, ופה אני מגיעה לצד השני של המטבע, מסתכל על הנושא מזווית אחרת. השבת החטופים אצלו היא במקום ראשון במעלה, אלא שהוא טוען שחייבים להחליט אם לאמץ אסטרטגיה של השבת כולם בפעימה אחת, או בטיפין-טיפין. האפשרות האחרונה, לדעתו, עלולה להשאיר חלק מהחטופים אצל המרצחים, והם יהפכו לעוד "רון ארדים".
זו גרסה שיש בה אולי מן ההיגיון, אך הדילמה המוסרית נותרת בעינה. שמחי הרבה אמש בפאנל להשתמש במילים "שאלה מוסרית", ואני שואלת: היכן טמונה המוסריות, אם מפקירים חטוף אחד אפילו, למען מטרה של ניצחון מוחלט, שעמימותו גדלה מרגע לרגע ואינו ברור אם יתממש?
נזכיר, כי זה היה נתניהו ששחרר מאות מחבלים עם דם על הידיים עבור חטוף אחד – גלעד שליט. אז, זה נחשב למוסרי ביותר, ואני הייתי בין אלה שהריעו לו על ההחלטה האמיצה והאנושית שקיבל.
קושמרו, שהופתע מדבריו של שמחי כי אין ברירה אלא להמתין ולדחות את ההסכם עם חמאס ובלבד שנקבל את כולם, פנה אל שמחי ושאל בטון ספקני: "תגיד, אתה רציני? אתה אומר שייתכן וייפגעו חטופים במהלך ההמתנה לחמאס עד שייכנע לדרישות שלנו?". בכך ניסה, כאילו, לרמוז לשמחי: לא הבנתי, אתה מוכן לשלם את המחיר של הפקרת חטופים לסבלם או לסיכון ביטחונם?
שמחי הסביר כי לא לכך התכוון המשורר, ובעצם חזר ואמר את אותו הדבר רק במילים אחרות. הייתי מעדיפה שיגיד את אשר על ליבו בצורה חדה וברורה, גם אם אינה נעימה לאוזן, במקום להשמיע אמירות שנויות במחלוקת, בחצי פה, ולבלבל אותנו.
מכל מקום, אסיים בדבריו של ישראל זיו, שנשאל על התועלת במלחמה שצה"ל עדיין מנהל בעזה, ועל הריגת עוד ועוד בכירים בחמאס (שכולנו יודעים שאם יחוסלו, יבואו מיד אחרים במקומם. כמו שחוסל יחיא סינוואר, והגיע אחיו, שהוא גרוע ממנו). וכך אמר זיו: "אנחנו לא נמצאים כפסע מן הניצחון, אלא כפסע מן התהום".
כשעלה באולפן נושא החוק הדרמטי ביותר של המהפכה המשפטית, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, בחר גיא פלג להפנות הפעם את הפוקוס לא לרשות המבצעת, אלא לרשות השופטת, ודרש מבג"ץ לא לדחות לרגע ולבטל את החוק לאלתר.
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
