אתמול, אחרי שהנושא עלה, שלוש טניסאיות חלקו עם התקשורת סיפורים לא נעימים. איגה שביונטק אמרה: "הצלחנו להימנע מאירוע אחד מפחיד כשהנחיתי אירוע בפולין. אנחנו צריכות תמיד לפקוח עיניים". מירה אנדרייבה אמרה: "כשהייתי בת 14, שיחקתי באחד הטורנירים הראשונים שלי וקיבלתי הודעה: 'תסתכלי מסביב, כי אני הולך למצוא אותך ולחתוך לך את הידיים'".

הבעיה של טניסאים היא שהם ספורטאים שזמינים יחסית לציבור, ולעתים קרובות מסתובבים באתרי הטורנירים, בין המגרשים והאימונים. לוחות הזמנים שלהם בדרך כלל מפורסמים הרבה מראש כך שלא קשה לדעת היכן הם יהיו ביום נתון. אין פלא שרבות מהטניסאיות נרשמות בבתי מלון בשמות בדויים. כמו כן, הן מספרות שעל אך שהיו רוצות, הן נאלצות להימנע מלפרסם היכן הן מבלות – באילו מועדונים, מלונות או מסעדות – כדי שלא יגיעו אליהן.

לסרינה וויליאמס ולמרטינה הינגיס היו פרשות של מטרידנים שהגיעו לבתי המשפט. לאנה קורניקובה היו מעריצים אובססיביים רבים ועד היום נרתעת מלהיראות בציבור, ולסטפי גראף היה פעם נער גרמני מטורף שניסה להתאבד על מפתן דלתה.

טניסאית העבר ג'ו דורי מספרת: "היו לי כמה מעריצים נהדרים, אבל היו לי שניים שהיו קצת יותר מדי. הם היו מופיעים כל הזמן ובסופו של דבר מצפים ממך לעשות דברים בשבילם. שלחו לי דברים… זו הייתה תקופה מפחידה. בחלק האחורי של המוח שלך אתה תוהה: מתי הם הולכים להופיע? מה עוד הם יכולים לעשות?'… זה מאוד לא נעים, זה גורם לך להרגיש נורא. יכולים להיות לילות ללא שינה. זו הייתה תחושה שמישהו צופה במה שאתה עושה. זו לא הרגשה נעימה".