אני חושב על זה שעומרי שורץ לא יוכל להגשים את כל המשאלות האלה – ומשתנק. ונכנס לרשת לקרוא עליו קצת. לפני שאענה לאבא שלו.
מכל הדברים תופס אותי משום מה הפרט הבא:
לכל מקום עומרי היה הולך עם פנס ראש. תמיד ארז אחד כזה בתיק לטיול או לצבא. שיוכל לקרוא. אפילו בתמונות מעזה, כשהכול מוחשך, האלומה של פנס הראש שלו בוקעת. מאירה.

אני נזכר ב"שיר לגוני" שכתב נתן זך לגוני הרניק שנפל בלבנון – שאז עוד לא ידעו שתהיה לבנון הראשונה – ובין חפציו נמצא שירו של זך, "חרטה".
אולי אצטט ממנו בתשובתי לאבא של עומרי?
אני מחפש את השיר ומוצא את השורות הבאות:
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה הֵנִיעַ אוֹתְךָ לָקַחַת אִתְּךָ
בֵּין חֲפָצֶיךָ דַּוְקָא אֶת הַשִּׁיר עַל הַמֵּת
אֲשֶׁר הַתּוֹלָעִים אֵינָם מַנִּיחִים לוֹ לְהִתְחָרֵט:
צֵידָה מְפֻקְפֶּקֶת לְדֶרֶךְ מִמֶּנָּה לֹא חָזַרְתָּ –
אוּלַי כְּקָמֵיעַ-סְגֻלָּה: הַמִּלִּים שֶׁלִּי
בִּמְקוֹם מוֹתְךָ, כַּפָּרָה.

השורות של זך יפות מנשוא, ולא נראות לי מתאימות כתשובה לאבא של עומרי.
במקום זאת אני כותב לו "טוב שיצרת קשר, תומר. מרגש אותי לדעת שקראת את הטקסט הזה בשלושים של עומרי. אני שולח לכם חיבוק והשתתפות בצער ואני כאן בשבילכם אם תצטרכו… כל דבר".

השמיים מתחילים לזלוג שוב. העובדים של הפודטראק מקפלים את הכיסאות ולבסוף גם סוגרים את הבסטה.
כמה חודשים אחר כך, אני שוב חוזר מירושלים, והקריין ברדיו מספר על שיר חדש של יהלי סובול, "עומרי שומע", שנכתב בהשראת מכתב שהשאיר אחריו עומרי שורץ ז"ל.
אני מקשיב לשיר היפהפה בירידות של שער הגיא וחושב, המילים של עומרי, התגלגלו ליהלי, שהפך אותן למילים שלו, שגם הן, כדרכן של מילים, יתגלגלו להן בעולם ואולי-אולי, בסוף, ימצאו מנוחה נכונה אצל האדם שהכי זקוק להן.