סיגולי עצמו גדל ביישוב מהסוג שהוא מתאר בסרט – טבעון, ואז עבר לתל אביב כמובן, והיום הוא גר בעיר עבודתו, ירושלים. "חשבתי הרבה על מה יקרה כשהספר יגיע לטבעון, והאם מישהו ייפגע", הוא אומר. "צמרות, היישוב הפיקטיבי בספר, הוא הגזמה מוחלטת, ובכל מקרה לדמויות שונות בספר יש נקודת מבט שונה על המקום. החוויה של יאיר שלילית, אבל היא אישית. זה לא ספר אוטוביוגרפי. החוויה שלי בטבעון היתה טובה בסך הכל, אבל חוויות טובות הן לא חומר ספרותי טוב. עם זאת, בהחלט אגיד שהיתה לי שם התבגרות מורכבת – כמו של כל ילד, בטח ילד כמוני, שהיה גיי. היה לי חשוב מאוד להראות שהיישוב הזה הוא לא בהכרח המקום הכי נורא בעולם. יש הרבה דברים טובים במקומות הקטנים האלה, אבל אם אתה מרגיש לא שייך, אז בגלל הגודל של המקום אתה גם מרגיש שאין לך לאן לברוח, ואתה לא יכול לדעת שיום אחד יהיה טוב יותר. ביסודי לא הייתי מקובל ועברתי חרמות, וזה היה נורא, אבל לא היה לי בית ספר לעבור אליו".
גדלת בשנות התשעים. מנקודת המבט שלך ולמיטב ידיעתך, מה ההבדל בין להתבגר כילד גיי בישראל של הניינטיז והיום?
"אני חושב שיש פער מאוד מאוד קיצוני. כשאני גדלתי, לא היה לנו ייצוג על המסך. לא היה את אסי עזר, ועברי לידר הגיע בשלב מאוחר יותר. לא היו סדרות קוויריות בטלוויזיה, ולא היו סרטים כמו 'קרא לי בשמך' השאיפה שלך כגיי היתה לא למות מאיידס, וכל השאר היה בונוס. היום, המציאות התרבותית שונה לחלוטין, אבל לא הכל ורוד. כתבתי את הספר בין 2021 ל-2022, וכיוון שהוא עוסק גם בהומופוביה, חששתי שאנשים יקראו אותו ויגידו 'מה הוא מתבכיין, עברנו את השלב הזה, כולם בסדר ולאף אחד לא אכפת אם אתה גיי'. אז הגיעה הממשלה הזו ונכנסו לרגרסיה קיצונית. בדיוק כמו פעם, גם היום ילדים מסתכלים במה שהולך במסדרונות השלטון וחשים בושה ופחד. אני פשוט לא מאמין איזה דברים נבחרי ציבור או אנשים עם גישה למיקרופון מעזים להגיד על טרנסים ועל גייז. זו רגרסיה מפחידה, ואני בטוח שיש בישראל מקומות בהם די קשה לגדול כילד גיי".
"כנער, אחד הדברים שעזרו לי היה הטור של אביעד קיסוס ב'רייטינג'. בפעם הראשונה, מישהו גיי כתב במיינסטרים – לא ב'זמן הוורוד' שמצאת בתחנה המרכזית, אלא במגזין בידור פופולרי שהגיע אלינו הביתה כל שבוע. זה היה לי חשוב ומשמעותי מאוד, ובהשראת הטור הזה החלטתי תמיד להכניס את הזהות שלי לכתיבה שלי. גם כשאני כותב על סרטים, אני כותב כצופה להט"ב, וכמובן שזה גם מהותי לספר".
יש בספר דמויות רבות – גברים ונשים, סטרייטים וגאים. למה בחרת במבנה כזה ולא הסתפקת בדמות מרכזית אחת או שתיים?
"רציתי ליצור פסיפס. אם הייתי כותב רק על דמות אחת, היא היתה דומה לי. הייתי כותב מבפנים וזה היה פחות מעניין אותי. לחשוב על דמויות של גברים עם ילדים, או דמויות של נשים, איתגר אותי והוציא בי צדדים שאהבתי. זה בהחלט הלחיץ אותי. הספר מתרחש בימינו והיה מאתגר לכתוב על נער מתבגר מהדור הזה. כש'דוני דארקו' יצא בתחילת שנות האלפיים שאלו את היוצר ריצ'רד קלי למה הוא מתרחש בשנות התשעים. הוא ענה – 'כי אין לי מושג איך נערים מתנהגים היום'. העורכת שלי, דבורה בושרי, עזרה לי באיזשהו שלב לאפיין אנשים שהם שונים ממני, ונעזרתי גם בשתי חברות פסיכולוגיות שלי. זה סיפור שהאמינות מהותית בו. אתה חייב להאמין שהדמויות האלה קיימות, ולא רציתי ליפול לקלישאות".