דוגמאות מכוננות נוספות משתייכות דווקא לעשור הנוכחי, מה שמנכיח כי איור אופנה כאן להישאר, וכי אפילו לתעשייה קרירה שכזו יש עדיין פינה חמימה בלב + הערכה למורשת של המדיה עתיקת יומין הזו. בתוך כך, ב-2017 הצייר ג'ון קורין אייר את דיוקנה של השחקנית ג'ניפר לורנס לשער גיליון ספטמבר, לציון 125 שנה לווג. פאסט פורוורד ל-2020, גיליון ינואר של ווג איטליה, ולראשונה ב-55 שנות קיומו, הציג 7 שערים מאוירים (של אמנים שונים) שהחליפו את הפקת האופנה הגרנדיוזית הקבועה. ההחלטה לא נבעה רק מאסתטיקה, קיימות ופילנתרופיה היו גם חלק מהמשוואה.
כפי שכתב בזמנו עמנואל פרנטי, העורך הראשי, בפוסט באינסטגרם: "לא נדרשה הפקת צילומים לצורך הפקת גיליון זה. הכסף שייחסך בתהליך ייתרם לשיקום קרן 'קווריני סטמפליה' בוונציה שניזוקה מההצפות… אנחנו לא יכולים להציל את העולם, אך תרומה זו מבטיחה שמשהו יישאר מהגיליון הזה, שלבטח יהפוך לפריט אספנות". שבעת האמנים יצרו מבלי לנסוע, לשלוח מלתחות שלמות של בגדים או לזהם בכל דרך שהיא, וצלחו את אתגר הצגת הבגדים מבלי לצלם אותם.
למרות ביטול הופעתו של הדיג'יי הישראלי סקאזי בפסטיבל המוזיקה טומורולנד, נציגות כחול לבן מרשימה ביותר נצפתה על אפם וחמתם של האירגונים הפרו פלסטינאים. שוער ריאל מדריד טיבו קורטואה ואשתו הישראלית, הדוגמנית מישל גרציג, נתנו הופעה בלתי נשכחת בפסטיבל בבלגיה שם הם מבלים עוד מסוף השבוע האחרון. לפי התמונות ששיתף הזוג המפורסם ברשתות החברתיות וסרטוני הפפראצי, אפשר להכתיר אותם בקלות כמלכי הפסטיבל.
קורטואה הפתיע כשעלה לבמה המרכזית לצד ההרכב האלקטרוני 3 Are Legend (סטיב אאוקי, דימיטרי וגאס ולייק מייק), ופיזר עוגות לקהל כמו כוכב טכנו לכל דבר. מי שגנבה את ההצגה מהצד, תרתי משמע, הייתה השגרירה הישראלית שלנו שלבשה אאוטפיט חושפני ומנצנץ בגווני שחור, חיתוכים נועזים ולוק של כוכבת אמיתית. מישל סובבה אחריה ראשים בלי מאמץ וכל מי שהיה בסביבה הרים מבט.
זאת לא הפעם הראשונה שלהם בפסטיבל המוזיקה הבלגי והשנה השניים נראו צמודים מתמיד מאחורי הקלעים, שותים, רוקדים, ונהנים כמו זוג בירח דבש רגע לפני שקורטואה חוזר לאימונים בריאל מדריד ופותח עונה חדשה במדי הבלאנקוס. עם אנרגיות כאלה, אין ספק שהוא חוזר מוכן. והיא? ממשיכה לייצג אותנו בגאווה גדולה בכל מקום בעולם ולכבוש לבבות.
עם עלייתם של דוגמני ודוגמניות הבינה המלאכותית, הולכת ומיטשטשת גם ההבנה שלנו לגבי מה אמיתי ומה מבוים. האלגוריתמים משתפרים, התמונות הופכות מושלמות יותר, והפער בין דמות בדיונית לבין אישה בשר ודם כמעט ונעלם – לפחות בעין בלתי מזוינת.
מה שפעם היה טריק גרפי משעשע הפך היום לכלי שיווקי חזק, לעיתים אפילו מטעה. כשמשפיענית לא באמת קיימת – למי בדיוק אנחנו מגיבים? ולמה אנחנו נמשכים? חלק מהמשתמשים כלל לא יודעים שמדובר בדמות מלאכותית, אחרים בוחרים להתעלם כי "אם זה נראה אמיתי, זה מספיק טוב".
הבעיה מתחילה כשדמויות כאלה לא רק מוכרות מוצרים, אלא גם מכתיבות אידאלים של יופי, מגדר והתנהגות. הן תמיד זוהרות, תמיד זמינות, תמיד מחייכות – ומבלי שהתכוונו, הן מייצרות מודל בלתי אפשרי שגם הדוגמניות האנושיות הכי חרוצות לא יכולות לעמוד בו.
בסופו של דבר, אין תחליף לאותנטיות ולפגמים האנושיים שמרכיבים אותה. אולי בעתיד נצליח לזהות בקלות מה נוצר על ידי אדם ומה על ידי מכונה. עד אז, כדאי שנזכור: גם בעולם של פיקסלים מושלמים, אנושיות היא עדיין הפילטר הכי חזק שיש.