ביטחון
"אחרי נפילת בני בעזה, אני חי בשבילו": ריאיון עם יחיאל לייטר
דוקטור יחיאל לייטר, שגריר ישראל בוושינגטון, מודה כי לא תכנן לחזור לחיים הציבוריים. בקריירה ארוכת השנים שלו עשה לייטר מיטב תפקידים. בין היתר, שימש משנה למנכ"ל משרד החינוך, כיהן כחבר דירקטוריון חברת נמלי ישראל. כאשר בשנת 2003 בנימין נתניהו מונה לתפקיד שר האוצר, יחיאל לייטר הוזמן לשמש ראש המטה שלו. לאחר שנים בתחום הציבורי והפוליטי ד"ר לייטר החליט לשנות מסלול ופנה לתחום האקדמי והפובליציסטי.
נפילת בנו הבכור, רס"ן במילואים, משה לייטר ז"ל, בקרב ברצועת עזה, בנובמבר 2023, חוללה שינוי יסודי בחייו של יחיאל לייטר. הוא קיבל את הצעת ראש הממשלה נתניהו להתמנות לשגריר ישראל בוושינגטון. לדבריו, הוא "חי ופועל גם בשביל משה". בשיחה עמו לקראת יום הזיכרון, דיברנו על המשמעויות של היום הזה, של התקופה ושל אתגריה.
"בדיוק תפסת אותי בהר הרצל ליד קבר בני," פותח לייטר את השיחה. "פשוט מדהים לראות קבוצות בני נוער שפוקדים את ההר. הצעירים האלה עוברים מקבר לקבר ומדליקים נרות. חלק בוכים, חלק שומעים הרצאות על הנופלים. וההזדהות הזאת היא פשוט מדהימה – רואים דור חדש צומח בצל של גיבורי ישראל. זה מאוד מחזק, מאוד מחשל".
"בעודי עומד ליד הקבר," הוא ממשיך, "מגיע בחור שהיה חייל של בני ואחרי זה – חבר לצוות שלו שנלחם יחד איתו בעזה. הוא היה אצלנו בבית כשהם היו צעירים ורק התחילו במסלול. ומתלווה אליו ראש מערך המודיעין של מדינה אירופאית. הוא רצה לשמוע על משה. זה היה פשוט מדהים לעמוד בין בני הנוער שמתעניינים ולבין איש זר ממודיעין אירופאי ולספר על בני, על מה הוא ייצג, מה הוא היה – בשבילי ובשביל מדינת ישראל. כולי התרגשות".
הרבה הורים שכולים מספרים שרק אחרי מותם של בניהם, הם התוודעו להמון דברים שלא ידעו עליהם בחייהם. האם היו גם דברים חדשים שגילה לייטר על משה כשמאות באו לפקוד את ביתם?
"היו הרבה דברים. לא חדשים לגמרי כי ידענו שהוא אישיות מיוחדת. אבל התוודענו לסיפורים שהוסיפו לידיעה הזאת תוכן," מספר לייטר. "מהחיילים שלו במילואים שמענו איך הוא היה מדריך ומחנך אותם מבלי לכעוס, מבלי לבקר. מאיר להם בלי להעיר, נותן לכל אחד להרגיש איך הוא יכול להיות גרסה טובה יותר של עצמו. הייתה לו תכונה מיוחדת: כשהיית לידו, פשוט רצית להיות יותר טוב. מעצם נוכחותו ועוצמת אישיותו. ואני אומר את זה כאבא – הוא לימד אותי להיות אבא טוב יותר. מבלי שהוא חינך אותי. הוא היה מאוד נוכח. וכך שמענו מחייליו, מאנשי צוות שלו ששאפו להיות חיילים טובים יותר, בני אדם טובים יותר לצדו. זה היה מחשל מאוד".
"שמענו גם איך הוא הדריך לפני הקרב," הוא ממשיך. "לפני שנכנסו לעזה, הוא היה מסביר: 'תבינו, לא ראיתם קרבות בשנים האחרונות, אבל אתם נכנסים לשדה לחימה, ויש כאוס. ובתוך כאוס עלולים לאבד את הכיוון. איך מתמודדים עם זה? אדם תמיד צריך לשאול את עצמו: איפה אני, איפה החברים שלי, ואיפה האויב'. כך הוא נתן להם את המפתח הזה להתמודדות עם הכאוס. ואנשים העידו שזה תרם להצלת חייהם כשהיה ירי חזק מכל הכיוונים ואפשר היה לאבד עשתונות. וגם שמענו סיפור איך הוא הציל אנשים בפועל לפני שהוא נפל. הוא גם הדריך: 'אני לא רוצה אצלי גיבורים מיותרים. רק כשיש פצועים – אז שכולם יהיו גיבורים!' כלומר, לא לסכן חיים ללא צורך, אבל כשיש להציל חיים – צריך להציל!"
לייטר מתאר אירוע מיוחד: "היה אירוע שהחמאס הוריד רימון מהרחפן לתוך שטח כינוס – בכלל לא בפלוגה שלו, בפלוגה שהייתה במרחק קילומטר ממנו – הוא שמע בקשר שמאבדים שליטה, ויש 13 פצועים ולא מזהים בלילה את מידת פציעותיהם ולא מצליחים לפנותם כי יורים מכל עבר. הוא יצא אליהם בספרינט עם כוח הפיקוד שלו. מי שסיפר את הסיפור היה חייל שאיבד את שתי רגליו והוא סיפר שמשה רץ מהר כל-כך שהוא לא יכול היה להדביק את הקצב שלו. משה זיהה מיד את מקור הירי, העמיד שני טנקים מול הירי ותחת חיפוי הטנקים הוציא את כל הפצועים בבטחה."
"לא ידעתי את כל הסיפור, אבל קיבלתי טלפון מחמ"ל שביקשו ממני לבקר את הפצועים שלו. סתמו ולא פרשו. נסעתי לברזילי, להדסה ולתל השומר. בתל השומר ראיתי חייל פצוע בגפיו שאמר לי: 'הבן שלך הציל את חיי!' אבל הוא שאל עוד דבר: 'לפני כן היה פה בחור חרדי אחד ששאל איזה תפילין אני מניח וכעבור שלוש שעות חזר עם תפילין חדשות. ידוע לך במה מדובר?' אמרתי שאין לי שום מושג. אחרי זה סיפרו לי: כשמשה העמיד את שני הטנקים לחיפוי על פינוי הפצועים, הטנקים מחצו את הציוד האישי. והוא שם לב שהיו שם גם התפילין של אותו בחור – שחזר בתשובה, ומשה הבין עד כמה התפילין שלו חשובות לו. והוא דאג מהשטח להתקשר לחבר שלו מתכנית 'קודקוד' (הרי משה ניהל תכנית 'קודקוד'– גיוס חרדים ל-8200 במילואים במקביל ללימודי רפואה ולקורס מג"דים) וביקש ממנו לדאוג לתפילין עוד באותו היום כי למחרת הוא יצטרך להניח אותן, אחרת יהיה עצוב מאוד. זה – משה! הוא תמיד היה אומר: 'רוח לחימה עם הרבה אהבה'. הוא ידע לאהוב גם בתוך הקרבות בבית חאנון. ומדובר בבחור שאפילו לא היה בפלוגתו!"
למעשה, בנו של לייטר חיבר בין העולמות – גיוס חרדים ליחידה מובחרת. האם הוא אישית גם חושב שאפשר לקרב את הצדדים בנושא זה?
"לא רק שאני מאמין שאפשר – אני משוכנע שזה יהיה גם!" קובע לייטר בביטחון. "זה הולך וקורה במסלול מקביל למסלול של הקיטוב והכעסים והמתח. יש התקרבות. נתיבים מקבילים – זה קורה בהיסטוריה אף על פי שלא כל-כך שמים לב אליהם. כשהגעתי לטקס הסיום של 82 חבר'ה במחזור הראשון של 'קודקוד', שאלתי את משה האם לא מפריע לו אחרי שבמשך 15 שנים הוא היה במדים של 'שלדג' שלהם אין מדים. הוא חייך, הניח את ידו על כתפי ואמר: 'אבא! כל הילדים שלהם יהיו במדים! זאת תחילת המהפכה. קודם כול – שישרתו, יבינו כמה השירות משרת אותם ואת המדינה, אז הילדים שלהם ישרתו, וזה יילך ויתרחב'. וכך זה קורה. יש יותר ויותר תכניות."
לייטר מספר: "עכשיו קיבלתי טלפון כשגריר ממכרי שיש לו תכנית של שילוב חרדים בחיל האוויר. כרגע הוא מוציא, כמדומני, 300-400 בכל מחזור, וחיל האוויר שואף להגיע ל-1800. והמכר הזה התייעץ איתי למי הוא יכול לפנות בארה"ב והאם השגרירות יכולה לעזור לו במבצע הזה. וזאת עוד דוגמא לתכניות שהולכות ומתרחבות. וזה קורה בעקבות האנשים כמו הבן שלי."
"ויש הוכחה שזה אפשרי," הוא מדגיש. "הרי החבר'ה בתוך הטנק לא מסתכלים מי עושה קידוש בשבת, מניח תפילין או חובש כיפה – כולם נלחמים יחד."
"אני הולך בין השורות בהר הרצל ורואה את השמות על המצבות. חלקם אני מכיר היטב, מכיר את ההורים, את האחים. יש ביניהם חרדים, יש ביניהם ציונים דתיים ויש ביניהם חילונים, והם שוכבים פה ביחד, ואף אחד אינו מבדיל ביניהם. אין לנו, ברוך השם, בתי עלמין מגזריים – כולם בהר הרצל."
"כך שלאט-לאט יש שינויים חברתיים," מסכם לייטר. "יש שינויים שדורשים יותר זמן, אבל השינויים מתרחשים. רק אנחנו צריכים להפנות את תשומת ליבנו אליהם ולא רק אל הדברים שמחלקים ומפרידים בינינו, לא רק אל הדברים הקטביים בחברה, אלא אף יותר אל הדברים המאחדים, אל המסלול המקביל של איחוי קרעים ושל יחד."
"כל בוקר יש רצון חזק שמושך אותך מטה, לוותר על החיים, לרחם על עצמך ולשקוע בגעגוע"
לייטר מדגיש בראיונות שההחלטה לחזור אל החיים הציבוריים נבעה דווקא מהאירוע הטרגי הזה של נפילת בנו. כיצד בדיוק זה שינה את זווית הראייה שלו – הרי קיבל הצעות גם קודם, אך סירב?
"אני חושב שנגעת בעצב הכי חשוף שיש לנו," הוא משיב. "כשאתה מאבד בן, אתה צריך לקבל החלטה – להמשיך לחיות או לא. וכל בוקר יש רצון חזק שמושך אותך מטה, לוותר על החיים, לרחם על עצמך ולשקוע בגעגוע. והגעגוע מגיע לרמה של כאב פיזי – לא רק דבר מופשט. עד שאתה לא יודע מה לעשות עם הכאב. וצריך לקבל החלטה: האם אתה חי בתוך הכאב או משתמש בכאב כדי להתרומם. ואני יודע מה בני היה רוצה ממני. וכשראש הממשלה התקשר אחרי שכבר שלוש פעמים בעשר השנים האחרונות עניתי לו שאינני מעוניין לחזור לשירות הציבורי, ראיתי רק דבר אחד לנגד עיניי – דמותו של בני שאומר לי: 'אבא, קום! תמשיך לחיות! כי אתה צריך לחיות גם בשבילי'. ואני מרגיש את זה."
"נחתי בטורונטו, וכל הסובבים אותי יכולים להעיד: אני לא עוצר מבוקר עד לילה (לפעמים אפילו גם במשך הלילה – יש הפרש של שבע שעות בין ישראל לוושינגטון ורה"מ מתעורר לחיים בדיוק כשאני אמור ללכת לישון, ותמיד יש טלפונים גם באמצע הלילה). גם בשבתות צריך לרוץ לטלפון האדום. הכול – כי אני מרגיש כי אני חי בשבילו. כי גם הוא – אחת התכונות הבולטות שלו הייתה ניצול הזמן."
"הייתה לו אמירה כל פעם שטענתי שהוא לוקח יותר מדי על עצמו: 'אבא, תיזהר! אני אוסיף עוד משהו על עצמי!' כי יש סיפור על רב שטיינזלץ שהוא אהב מאוד (בכיתות ט'-י' הוא למד בישיבתו של רב שטיינזלץ): הרב שטיינזלץ סיפר שהוא הלך פעם לרבי מחב"ד וביקש ממנו לעזור לו להחליט מה עליו להוריד מהלו"ז שלו כי הוא גם מתרגם ומפרש את התלמוד, גם כותב מאמרים, ויש יותר מדי עומס. הרבי מלובביץ חשב וענה: 'תוסיף משהו!' זו הדרך שמשה היה חי, וזו הדרך שאני משתדל לאמץ לעצמי."
"לא ביקשתי להגביל את השבועה בזמן וגם ראש הממשלה לא הגביל"
לייטר סיפר גם שהיו לו שתי שיחות עם נתניהו אחרי נפילתו של משה. שיחת ניחומים ראשונה הייתה טלפונית ואחרי זה הוא גם הגיע לנחם פיזית ושוחחו שוב. הוא הדגיש שנתניהו לא זורק מילים סתם באוויר ובאותה שיחה הוא נשבע לו שדמו של משה בנו לא נשפך לשווא. אבל הנה חלפה כבר שנה וחצי, החמאס עדיין בעזה ולא נראה שיש לזה סוף קרוב. אז איך הוא רואה את השבועה הזאת בהסתכלות לאחור?
"לא ביקשתי להגביל את השבועה בזמן וגם ראש הממשלה לא הגביל," עונה לייטר. "יש דברים שלוקחים יותר זמן. אין לי ספק שראש הממשלה מחויב לשבועתו לא פחות ממה שהוא חייב לפני שנה וחצי. ואני מאמין שזה עוד יהיה. אני חשוף וער למורכבות שאני רואה אותה ממש מקרוב, בכל מה שקשור למו"מ, לארגון הדברים מול הממשל האמריקאי וללחצים ולשיקולים הקיימים בשטח. ואני אומר באותו תוקף שאמרתי לפני שנה וחצי: את החמאס צריך להשמיד!"
ההנחיה של משה לגבי התנהלות בכאוס – לדעת איפה אני, איפה האויב ואיפה חבר – נשמעת רלוונטית לא רק בשדה הקרב. נשיא המדינה חזר על זה בראיונות בכל כלי תקשורת – חשוב לזכור מיהם באמת האויבים האמיתיים שלנו ולא ללכת שולל בקיטוב הפנימי בחברה שלנו.
"לפעמים צריך קצת לשנות את השאלה ולשאול גם 'מי' ולא רק 'איפה'," מציע לייטר. "מי אני? מיהם החברים ומיהם האויבים האמיתיים שלי? כי לפעמים קורה שאנחנו מאבדים את הזהות שלנו, שוכחים מי אנחנו, מיהם האויבים ומיהם החברים שלנו. ואני חושב שהמלחמה מחזירה אותנו לשפיות. יש עדיין ויכוחים בינינו, וזה בסדר, זה טוב. יש ליבון של סוגיות. רק אנחנו צריכים להגביר קצת יותר את הכבוד ההדדי שהוויכוחים יהיה יותר מתוך כבוד. לזכור תמיד מי אנחנו. אנחנו העם היהודי שחזר לארצו אחרי אלפיים שנה ובונים פה מדינה למופת, וברגע שנדע להשתמש בזה תמיד כמצפן – נהיה בסדר."
על פי נגל, "למרות שבאופן רשמי זה לא יצא אף פעם החוצה, כנראה ישראל החליטה לתקוף ללא קשר לאישור או אי אישור, היא הודיעה לארצות הברית וזו אמרה: 'אוקיי, תתקפי'. היא לא הבטיחה שתצטרף".
לדעתו של פרופ' נגל, ישראל לא מתכוונת לתקוף את אתרי הגרעין האיראניים בעת הזו. "את הפגיעה שאיראן ספגה ב'עם כלביא' היא לא הספיקה לתקן, וגם החומר המעשר שנמצא במעמקי פורדו ואיספהאן – אי אפשר להגיע אליו מהאוויר". הוא הסביר כי אם האיראנים ינסו להתניע מחדש את תוכנית הגרעין שלהם, גורמי המודיעין יבחינו בכך מייד. "ניסיון של האיראנים לשקם את האתרים ייראה מהאוויר. לפעמים אתה יכול להיכנס לתוך האתרים עצמם, אבל רוב הסיכויים שיראו אותך מתקרב אליהם". לפיכך הוא העריך: "אני לא רואה איום מיידי כרגע מהגרעין האיראני".
הוא סבור כי מה שמדיר שינה מעיני ישראל אחר לגמרי. "ישראל לא יכולה להשאיר את תוכנית הטילים הבליסטיים באיראן ללא פגיעה", קבע. "בנושא הטילים הבליסטיים לצערי, חלק מהדברים שנפגעו הם דו שימושיים, הם קיבלו בהם עזרה בעיקר מהסינים, והם משקמים אותם בקצב מהיר. זו אחת הסיבות המרכזיות שנתניהו נסע לוושינגטון, כדי לדבר עם טראמפ בארבע עיניים".
לסיום התייחס לנסיעתו הבהולה של ראש הממשלה לוושינגטון. "יש דברים שאי אפשר להציג בשיחת וידאו קצרה עם הנשיא. עצם העובדה שכשראש ממשלת ישראל מבקש, הוא מקבל פגישה באופן מיידי, זה עצמו מעביר מסר. הסיבה העיקרית הייתה לבוא ולהדגיש את הבעייתיות בכוונות שלהם, מה האיראנים חשובים ומה הם מתכננים, וגם מה הם חושבים על האמריקאים". הוא הדגיש: "אלה דברים שחשוב שייאמרו בחדר סגור. למיטב הערכתי, לא קיבלנו החוצה כל מה שנאמר בין נתניהו לטראמפ, וזה טוב מאוד".
המערב והמדינות הסוניות המתונות במזרח התיכון מקווים כי המשטר האיראני יקרוס באמצעות הפיכה. למרות שהמשטר דתי וקיצוני, מרבית הציבור האיראני הוא חילוני, ליברלי ומשכיל במיוחד. נכון לעכשיו, אין לקבוצות המפגינים ברחובות מנהיג או הנהגה שיכולים לקחת את האירוע המתחולל באיראן צעד אחד קדימה.
צה"ל ומערכת הביטחון הגבירו את הדריכות והפיקוח על איראן
דבריו של נשיא ארה"ב אתמול נקלטו היטב באיראן. ראשי המשטר מיהרו להשתמש בהם כדי להשפיע על דעת הקהל, בניסיון להציג את המחאה כתוצר של התערבות חיצונית. האיומים של הנשיא האיראני, שלפיהם פעילות צבאית אמריקנית נגד מדינתו תיענה בתגובה, נתפסים כחסרי כיסוי ממשי.
לאן יוביל סבב המחאות הנוכחי באיראן? התשובה אינה ברורה. נראה כי ההפגנות הפעם עוצמתיות יותר, והייאוש של האזרחים אמיתי. הבעיה המרכזית היא היעדר הנהגה או מנהיג שיכולים להוביל את המחאה לשלב השני של מהפכה. מנגד, ייתכן שמהלכי המחאה יביאו לשינויים בסדרי העדיפויות של הממשל האיראני. על ישראל להמשיך לפעול כפי שעשתה בימים האחרונים: להיות ערנית ודרוכה – ובמקביל לשמור על דום שתיקה.
לדברי "אל־אח'באר", מאז הפסקת האש בעימות האחרון, ישראל שינתה את אופי פעילותה הביטחונית בלבנון, והיא פועלת כנגד מרכיבים אזרחיים, פוליטיים וצבאיים של חיזבאללה. לצד התקיפות הממשיכות בדרום לבנון, נטען כי קיימת כעת "שכבה חדשה" של פעילות חשאית, הנתפסת כחלק מניסיון ארוך טווח למנוע התחזקות מחודשת של הארגון.
העיתון מדגיש כי ישראל אינה רואה את חיזבאללה רק כגורם לבנוני מקומי, אלא כחלק אינטגרלי מציר ההתנגדות במזרח התיכון. לפיכך, יכולת הארגון להמשיך לפעול – לטענת הדיווח – משליכה ישירות על זירות נוספות ובהן סוריה, עזה, עיראק ותימן. בהקשר זה נטען כי ההישגים שחיזבאללה מצהיר עליהם אינם תואמים את הערכת ישראל, שלפיה הארגון עדיין שומר על יכולות משמעותיות.
לפי הדיווח, אחת הסוגיות המרכזיות היא השאלה כיצד תפעל ישראל כדי לשמור על "רמת שחיקה" של חיזבאללה, באופן שמונע ממנו להתייצב מחדש כגורם אסטרטגי. בין היתר נשקלות אפשרויות של תקיפות נקודתיות מדויקות, לצד צעדים חשאיים העשויים לכלול חדירה לשטח לבנון, ואף מבצעים מיוחדים.
עוד דווח כי חלק מההערכות בלבנון מצביעות על כך שישראל מבקשת לעבור משלב המעקב והאיסוף לשלב של יצירת "תשתית פעולה" בשטח הלבנוני. בין התרחישים שנבחנים, כך על פי הדיווח, תרחישי קומנדו שמטרתם פגיעה ביעדים שאינם רגישים לכוח אש מהאוויר – לרבות מתקנים צבאיים מוגנים או ניסיונות חטיפה של דמויות בכירות.
"אל־אח'באר" מציין כי בזירה המודיעינית נרשמת פעילות אינטנסיבית של ישראל בתוך לבנון, תוך הסתייעות – לטענת העיתון – בגורמים מערביים וערביים המקיימים עמה שיתופי פעולה מודיעיניים. מנגד, גם פעילות הביטחון של מדינות זרות המתואמות עם ישראל גוברת בשטח, מה שמעלה סימני שאלה לגבי מהלכים אפשריים בעתיד הקרוב.
בדיווח נכתב כי ישראל מנסה לנהל את התקיפות הנוכחיות כך שיתמקדו בגוף הצבאי של חיזבאללה או בתשתיות המסייעות לו, כדי להימנע מפתיחת חזית כוללת שתגלוש לעימות אזרחי רחב. עם זאת, בעיתון מזהירים כי כל שינוי בהבנה של ישראל לגבי מטרותיה, או פגיעה אפשרית ביכולת המבצעית של הארגון, עלולים להוביל ל"פיצוץ בלתי מבוקר".
על פי "אל־אח'באר", ההתפתחויות הפוליטיות והלחץ האמריקאי על ביירות, לצד ההסלמה בשטח, יוצרים דינמיקה שעשויה להוביל את האזור לנקודת התנגשות מחודשת. העיתון טוען כי ההחלטה על פתיחה בעימות רחב אינה מצויה רק בידיו של חיזבאללה, וכי גם ישראל עלולה להיגרר למהלך צבאי גדול – במתווה שעדיין תלוי בעמדה האמריקאית, הנתפסת כמי שמתאמת מקרוב את ההסלמה או הבלימה.
