פלאנרי או'קונור, "אדם טוב קשה למצוא", תרגום: רנה ליטוין, הוצאת מודן, 228 עמ'. רוכל נודד של ספרי קודש מספר לאישה אחת ש"הוא הבן השביעי מתוך שנים עשר וכי אביו נמחץ מתחת לעץ כשהיה בן שמונה. הוא נמחץ קשה מאוד, למעשה, כמעט נחתך לשניים והשתנה לבלי הכר". הסיפורים שלו, היא מספרת לשכנתה, משעממים אותה עד מוות.
זה עשוי לסחוט צחוק מר מכל מי שקורא את "אדם טוב קשה למצוא" ויודע שאצל פלאנרי או'קונור, סיפור משעמם קשה עד בלתי אפשרי למצוא, אבל הזוועות שהיא מפנקת אותנו בהן מתחרות זו בזו עד שאין לדעת מה יותר נורא ממה.
הזר ש"גונב" את רגל העץ של הפילוסופית בת ה-30 המתחזה לבת 17, הרוצח הסדרתי ש"מציל" משפחה מתאונת דרכים (שתרמה לספר את ציור העטיפה היפה, בעיצובה של עדה ורדי), ואז עושה בה כרצונו, הילד שמנסה להיטהר על ידי הטבלה עצמית בנהר ואוי להמשך, החירשת המוגבלת בשכלה שננטשת בתחנת דלק על ידי בעלה הטרי, או אולי בכלל האישה קשת היום שמשכנעת את עצמה שאינה בהיריון (עם תאומים!) – כך שאולי בכל זאת, אדם שכמעט נחתך לשניים על ידי עץ זה בעצם לא כזה ביג דיל, ומותר למאזינה לפהק.
הצחוק המר, אגב, מתגבר כשמביאים בחשבון את העובדה שהיא מדווחת על השעמום שלה לאישה המשעממת ביותר באמריקה כנראה. "גב' פרימן נכנסה לפרטים כיצד כווצץ בצווארה. היא אמרה שיש לו מרקורי 55' אבל גליניס אמרה שהייתה מעדיפה להינשא לאדם שיש לו רק פלימות' 36', העיקר שיהיה מוכן להינשא בידי כומר. הבחורה שאלה ומה אם יש לו פלימות' 32' וגב' פרימן אמרה שמה שגליניס אמרה זה פלימות' 36'".
מה שבטוח זה רק ש"קשה לחיות", כפי שמישהו אומר, פעמיים ברצף, ואז מוסיף, "בימינו אתה לא יודע במי לבטוח". "יכלה להיות אישה טובה", אומר הרוצח הסדרתי על הקשישה שזה עתה קיפד את חייה, "אם היה מישהו שיירה בה כל רגע מהחיים שלה" (אוקסימורון לפנתיאון). אבל אז הוא חוזר בו, בתגובה לשותפו שמתבדר מהרעיון, ונאנח: "אין תענוג אמיתי בחיים". הלב נכמר על הרוצח שאפילו חיסולה של משפחה שלמה כבר אינו מסב לו הנאה כמו בימים הטובים של פעם. "בני אדם ודאי שאינם נחמדים כמו פעם", מלינה הסבתא זמן קצר לפני הירצחה.
ברוכים הבאים ליקום העכור של או'קונור, שמתה מייסורי הזאבת בגיל 39 (אחרי שהשלימה את כתיבתם של שני רומנים ו-24 סיפורים קצרים מופתיים), גלמודה בחברתם של מאה טווסים (עוד אוקסימורון קטן) שגידלה בחצר האחורית בבית משפחתה, לא בשונה מדמותה של "הבחורה השמנה המסכנה" וקטועת הרגל בסיפור "אנשי כפר טובים", ש"לא ידעה צעד של ריקוד מימיה ולא נהנתה מבילויים מקובלים", וכמובן לא טעמה אהבה רומנטית, וחום אנושי קיבלה במשורה, במקרה הטוב.
"תדעי לך שילד בן שלוש-עשרה שווה ברשעות שלו לגבר מבוגר ממנו פי שניים", מזהירה מישהי שיודעת שתקוות האנושות לא תצמח מהנוער, ובכל מקרה, ילדים כמו זקנים, כולם מועדים לפורענות מחרידה מכל סוג שהוא (המוטו הנוצרי של הסיפור הראשון, ששמו כשם הקובץ כולו, הוא: "הדרקון רובץ בצד הדרך, אורב לעוברים. הישמר פן יבלעך"). זה לא המקום לחפש אנשים נחמדים או סופים שמחים, ולמי שרע רק יהיה עוד יותר רע.
אבל גם אם אין תענוג אמיתי בחיים, חוויית הקריאה ב"אדם טוב קשה למצוא" מהנה למרות ואולי בזכות כל הגותיקה והגרוטסקה, ההתרסה והתעוזה, הארס והדבש, התרעלה והתבהלה שבכתיבתה הפראית והמכושפת, שכאמור מצליחה גם לגרום לפרצי צחוק מזדמנים ובלתי נשלטים, בוודאי למי שאוהב את ההומור שלו יותר שחור משחור.
גבר קטוע זרוע (או'קונור מחלקת את כל הנכויות והפגמים במידה שווה ונדיבה בין דמויותיה משני המינים), ש"נדמה כאיש צעיר, אך במבטו ניכרה אי-נחת אדישה, כאילו הבין את החיים לעומקם", מנסה להסביר לדמות אחרת משהו עמוק. לדבריו, גם מנתח לב שאחז בידו לב אדם "ובחן אותו כמו היה אפרוח בן יומו", "לא יודע עליו יותר ממך או ממני (…) הרי אם היה לוקח את הסכין ההיא וחודר לכל פינה שלו, עדיין לא היה יודע יותר ממך או ממני. על מה את רוצה להתערב?". תגובת הזקנה אגב היא "על כלום", אבל גם בלי להתערב, ברור שאו'קונור מבינה בלב האדם, בנפש האדם, ביצר האדם ובמהות האדם יותר ממה שהיינו רוצים להאמין.
היא שופטת את האדם לחומרה ודנה אותו ברותחין, כמעט בכל גלגול, מהדורה ומצב שלו, וחומלת אך בקושי על החלשים ומוכי הגורל (ובמי לא הכה הגורל בסיפוריה?), כמו החירשת הננטשת שזוכה למחמאה ממלצר מזדמן, "עלם חיוור שסמרטוט שמנוני תלוי על כתפו" (גם נסיכים מוזהבים אין טעם לחפש פה), שאומר: "היא נראית כמו מלאך אלואים" (השיבוש במקור). גם הנורמטיביים שבבני האדם הם לשיטתה פריקים ביריד מהסוג המתואר בסיפור "משכן רוח הקודש", לצד הקופים המרקדים, האיש השמן והננסים.
באחרית הדבר היפה שכתבה מתרגמת הספר, רנה ליטוין, היא מסבירה את משיכתה של או'קונור הנוצרית האדוקה לסיפורים על הצד השטני שבאדם. "כבר עמדו על הדמיון הרב בינה ובין סוויפט, שאותו סוג של אי-הבנה היה קיים לגבי שניהם, כאשר יצירת השניים היא, על דרך השלילה, תחינה נואשת לשימור צלם האדם וכבודו – היפוכה הגמור של שנאת אנוש, שלא אחת מיוחסת להם. כך גם יש להבין את היסוד הסאטירי החזק מאוד ביצירותיה (…) כאילו אמרה לעצמה: אם החומר הפונה לעולם חילוני חייב להיות חילוני, אציג בו את בבואתו בכל מפלצתיותה – מה שמסביר, בין השאר, מדוע מאוכלסים סיפוריה בכל כך הרבה מפלצות ניהיליסטיות".
גם אם או'קונור אינה פרידריך ניטשה, מתעוררת לרגעים התחושה שהוא היה יועץ סתרים שלחש באוזנה, עם כמה קריאות עידוד מצד קולנוענים כמו דיוויד לינץ', האחים כהן וטוד סולונדז. גם אם איש מהם אינו בן זמנה, נראה שהחזון הפרטי שלה הוא מין סרט אפל שבוים על ידי כל האומנים האלה. הכתיבה הקולנועית מאוד של או'קונור לא זכתה עד כה, למרבה הצער וההפתעה, לעיבודים רבים למסך הגדול – אולי כי יוצרים נועזים כמוה קשה למצוא – וזכור בעיקר "דם חכם", המערבון הפסיכולוגי שביים ג'ון יוסטון על פי הרומן שלה מ-1952.
התרגום של ליטוין, שהלכה לעולמה ב-2012, הוא בן 41 שנה, ומוטב היה לרענן אותו לזמננו, או להזמין תרגום חדש. מעבר לבעייתיות בתרגום המונחים הגזעניים והסלנג הדרומי הכבד שהספר משופע בהם, אי אפשר לקבל היום, עם כל הכבוד, תרגום של "סרט אימה" ל"סרט זוועה", או להשלים עם קיומן של אמירות כמו "אתה לא שום טיפש". למרות הכול, הקריאה מומלצת ביותר לכל מי שלא פוחד מספרות גדולה שמתעסקת בגיהינום המתמשך ששמו הזולת.
