טלוויזיה
אבי שושן חושף: מדוע חזרתי לערוץ 14 ואיך זה שינה לי את החיים
לפני כשנה, הייתי מובטל, מושפל ואבוד. בדיוק פוטרתי מאיכילוב ובחודשים מאז, בכל יציאה מהבית, הרגשתי כמו סרסיי ממשקי הכס בסצנת מצעד הבושה המפורסמת. אמירות על היותי ש.ג, מבטים רחמניים ושאלות חטטניות על מה אני עושה כעת. ידעתי אז דבר אחד בבטחון מוחלט, הכול חוץ מ-14. לשם אני לא מתקרב. האמנתי שזה ישרוף אותי בשוק העבודה ורק טיפש יעבור על אותה טעות פעמיים שכן כאמור הקריירה שלי באיכילוב נגמרה ביום שהצטרפתי לפאנל של הפטריוטים בפעם הראשונה אז לפני כשנתיים.
ניסיתי הכול רק לא להגיע לאולפנים במודיעין. קצת ב-12, הבלחה ב-i24 וביקור במשרדים של 13, מקומות כאילו בטוחים, העיקר להיות בסדר עם כולם. בלב הסתכלתי על ׳הפטריוטים׳ ואמרתי לעצמי: היה לי כיסא קבוע וויתרתי עליו בזמנו, האם זו לא הייתה טעות חיי?
כאמור אין מקרים אבל מפה לשם קרו סיטואציות ופתאום אזרתי אומץ, החלטתי ללכת אחרי הלב ולחזור לבמה הכי מדוברת בעיר. השבוע אציין ארבעה חודשים מאז שחזרתי ל׳פטריוטים׳ ולתוכנית הלילה החדשה והאהובה בהגשת יהודה שלזינגר, והחיים מאז, אני מוכרח להודות, הפוכים לגמרי מאלו של רק לפני שנה.
המבטים הפכו להערצה, השאלות הפכו לעידוד ותמיכה, כמות התגובות אחרי כל שידור היא בלתי נתפסת וכל יציאה לרחוב היא של אדם שחי פתאום מציאות אחרת אתן את זה בדוגמא הבאה: הילדים הקטנים שלי כבר כועסים שכל הזמן עוצרים את אבא ברחוב ולא מבינים איך כולם מכירים אותי. וזה במרכז שוסטר בתל אביב לא פחות מבנתיבות. השינוי כל כך זה חד ומכונן וכל מה שנותר לי לחשוב זה איך זה להיות ידידי יותם זימרי ליום אחד.
שלוש שנים הייתי חבר פאנל התוכנית ״חי בלילה״ בערוץ 12, במשך פעמיים עד שלוש בשבוע כל צופי ערוץ 12 הלכו לישון עם הפנים שלי. במה נהדרת והיה לי כיף לשבת שם אבל מבחינת אפקט, מוכרות והשפעה? אני אומר את האמת, זה לא שווה אפילו תוכנית אחת בפאנל של ינון מגל.
השבוע כפי שפורסם כאן לראשונה חברי גיא מרוז יצטרף באופן קבוע לפאנל. אחרי ההופעה הראשונה, הוא העיד בפניי שהטלפון שלו קרס והוא לא קיבל שנים רבות אפקט ותהודה כמו הופעה אחת בערוץ 14. ״אבי, זו מהדורת השבט וכל מי שממשיך להחרים לא מבין את גודל האירוע של הערוץ הזה״ אמר לי למחר. עם וותק של כמעט ארבעה חודשים בלבד מאז הקאמבק הפרטי שלי, אני רק אמרתי לגיא דבר אחד, ״חכה, זה עוד כלום לעומת מה שמצפה לך״. גיא מתחיל להבין שהוא הפך בתוכנית אחת מאחד מאנשי התקשורת הפחות אהובים ואפילו שנואים למדוברים. מהר הוא יגלה שלמרות הדעות שישמיע, עצם הלגיטימציה וההכרה, הוא הולך לקבל כל כך הרבה אהבה גם מאלו שחושבים לגמרי אחרת.
השיעור שאני קיבלתי בחיים ושאני מדבר עליו בהרצאה שלי על איך לקום ממשבר אישי בעקבות הניסיון העצום שצברתי בניהול משברים באיכילוב, זה לא להיות מונע מפחד: כמות החששות והפחדים שלי ממיתוג עם הערוץ התגלו כולם כעורבה פרח. להיפך, מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה אהבה ותמיכה והזדמנויות ואיזה שינוי מטורף זה ביחס למה שעבר עליי רק לפני שנה.
ואגב, בתשובה לשאלה שכולם שואלים, כן, ינון באמת מקסים ואחלה גבר שבעולם וכן, אפילו זימרי בסדר. תזכרו, שום דבר לא אישי, זו נטו טלוויזיה טובה.
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
