השמאל הישראלי אימץ לעצמו לאחרונה מנהג חדש בבואו לנהל קמפיינים פוליטיים. הוא אינו מנהל אותם בשם האופוזיציה, הקפלניסטים, נשים בשחור, V15, קריים מיניסטר, או שלל הארגונים שהוא נוהג להסתתר מאחוריהם.

הוא אפילו לא עושה זאת בשם עצמו. אלא, ברוב צניעות אופיינית, הוא מדבר בשם "רוב הציבור". למשל: "רוב מכריע של הציבור הישראלי דורש ועדת חקירה ממלכתית". והמסר הזה מהודהד בכל הערוצים המגויסים כתורת משה מסיני. וכשנשאלים המהדהדים למיניהם מי שמכם לדבר בשם רוב הציבור, תשובתם הניצחת היא: הסקרים.

השמאל הישראלי ושותפיו הקפלניסטים כבר שכחו, כנראה, את השנים הרבות שבהן שבו וזכו מפלגות השמאל לניצחונות בסקרים, ואחר כך נחלו מפלות בבחירות שבאו בעקבותיהם. הם גם שכחו את עצותיהם של מנהיגיהם שנכוו מסקרים אלו.

שוב ושוב הם משתמשים בתוצאות הסקרים בערוציהם הנרצעים כבסיס לקמפיינים בשם "רצון העם", "רוב מכריע בעם". כמו היו ראיה שאין עליה עוררין לרצון העם, שניתן להשתמש בה כדי להעניק לעם, בשם העם, שטיפת מוח תקשורתית קולקטיבית, במטרה לברוא בקרב העם יש מאין, רצון של ממש במקום הרצון המפוברק על ידי התקשורת.

שטיפת המוח המזמינה את הציבור להתיישר עם הרוב על פי הסקרים היא הגורם לכך שאם פעם, בין שנת בחירות לשנת בחירות, סקרים היו תופעה נדירה, הרי שלאחרונה סיגלו לעצמם ערוצי החדשות ובראשם ערוץ 12 גישה מהפכנית חדשה בנוגע לסקרים, שכמו אימצו פרפרזה של הסלוגן הישן של הטוטו: עשה לך מנהג קבוע, פרסם סקר חדש כל שבוע. אלא שבמקום להזמין את הציבור להמר על כספו בטוטו, נועדו הסקרים לשטוף את מוחו להמר על עצם קיומה של מדינתו.

ואכן, ברוח החידוש הזה שאימץ לאחרונה השמאל העמוק בתקשורת, אנו מוצפים מתחילת הקדנציה בקריאות בשם הרוב בעם לפעולה ברוח פתיחים כמו: "רוב העם חושב ששיקוליו של בנימין נתניהו הם שיקולים זרים", "רוב העם מעדיף עסקת כניעה לחמאס", "רוב העם סבור שנתניהו מתנגד לעסקה כוללת משיקולים קואליציוניים".

הם מייצרים סחף מלאכותי בתקווה להניע סחף אמיתי, כפי שקרה במחאת הקוטג' ב־2011, ובהסתה השקרית למהפכה נגד הרפורמה המשפטית, שהחלה במידה לא מבוטלת כמיצג מבוים באמצעות שכירים, אבל הצליחה בהמשך לגייס רבבות אידיוטים שימושיים שהדהדו את צועקי ה"בושה" הממומנים.

אבל לו שותפי הקמפיין הנוכחי היו בוחנים לעומק את דרכו של שמעון פרס, היו אולי חושבים פעמיים לפני שהם פוצחים בשאגות שמחה לנוכח הצלחותיהם האמיתיות והמדומות.

פרס היה תופעה מיוחדת במינה. מצד אחד הוא הישראלי היחידי שכיהן גם כראש הממשלה וגם כנשיא המדינה. אבל בכל זאת דבקה בו תדמית המפסידן. אחד מרגעי הפולקלור הבלתי נשכחים היה הרגע שבו פרס, בשיאו של נאום נסער, מתאר אחד לאחד את שלל הישגיו – ולבסוף שואל את הקהל שאלה, שהוא היה משוכנע שהיא שאלה רטורית: "אני לוזר?", ולהפתעתו המרה, הקהל משיב כמעט כאיש אחד: "כן".

התקבעות תדמיתו של פרס כלוזר, שאפילו אם ייצא לריצה לבדו יגיע במקום השני, הייתה תולדה של הפער הבלתי נתפס, לאורך שנים רבות, בין התבוסות המוחצות שהיה מנחיל ליריביו בסקרים – לבין התוצאות בקלפי. כך בבחירות 1977, כך ב־1981, כשהוביל חצי שנה לפני הבחירות בפער של 30 מנדטים.

כך שוב בבחירות 1984, שבהן נרשם שיא אכזבות חדש: פרס הוביל ביותר מ־30 מנדטים מול ליכוד מרוסקת, בלי מנחם בגין שפרש, כשצה"ל מדשדש בבוץ הלבנוני, האינפלציה חוצה את קו ה־400% ובראש הליכוד, לאחר מאבק פנימי צמוד מול דוד לוי, עומד לראשונה יצחק שמיר, המתקשה להלהיב את הקהלים המורגלים בחוויה המטלטלת של נאומי הבחירות המסעירים של בגין. חרף כל אלה התפוגג הרוב, ופרס נאלץ להסתפק בתיקו מביך ולקרטע לרוטציה.

בבחירות לנשיאות מול משה קצב בשנת 2000, כל אמצעי התקשורת יצרו אווירת ודאות מוחלטת כי ההצבעה היא אקט פורמלי לאישור בחירה ידועה מראש. לכן גם הוזמנו לקבלת הפנים לנשיא מוזמנים שתאמו לפרופיל של בחירת פרס, והותירו שולחנות שוממים מאדם עמוסים כל טוב. רק אלתור של אנשי מנגנון הכנסת, שיזמו הזמנת חברי מרכז הליכוד לבוא ולחגוג עם הנשיא הנבחר קצב, מנעה מהביזיון גם להיראות.

הפעמיים הבולטות ביותר שבהן נותר פרס המובס בפנים אפורות המביעות אי־אמון במציאות היו המפלה לקצב וכישלון התרגיל המסריח, כאשר ב־1990 הפיל את ממשלת שמיר, אך הרוב, שפרס הודיע לאומה כי גייס לממשלה בראשותו, בושש להתייצב להצבעה. המכנה המשותף לשני המקרים היה שהתקשורת יצרה אווירה מלאכותית של ניצחון בכיס ורוב מובטח, בניסיון ליצור נבואה המגשימה את עצמה. זה לא עבד אז, זה לא עובד היום – וזה גם לא יעבוד בבחירות הבאות.

כישלונותיו הצורבים של פרס בבחירות שבאו בעקבות ניצחונות ספקטקולריים בסקרים, הובילו אותו להוליד את האמירה האלמותית, רוויית הניסיון: סקרים הם כמו בושם, מותר להתענג על ריחם, אבל אסור לשתות אותם.

השמאל עדיין לא הפנים שככל שיענו את מנהיג הליכוד התורן, כן ירבה וכן יפרוץ ביום הבחירות. הגיעה העת שבשמאל יפתחו מודעות לפער בין אזרח שמול סוקר פורק כעסים באופן לא מחייב, לבין אזרח העומד בקלפי כשהאחריות על כתפיו, ואז משקלל כעסים מול השאלה מי ייטיב לנווט את מדינת ישראל לחוף מבטחים.

פופוליסטים לטובת נבטים
חבל שכאשר ראש הממשלה מקבל החלטה קשה מול קואליציה לא קדושה של חברי מפלגתו וראשי האופוזיציה, ומסכל ברגע האחרון חקיקה בעייתית ומזיקה, הוא בקושי מקבל את האשראי המגיע לו.

מדובר בחקיקה פופוליסטית הזויה שאותה דחפה קואליציה משונה של אנשי ימין בדרום ואנשי שמאל בצפון, שעמדה להעביר חוק המקים נמל תעופה במקום שאפשר כמובן לחוקק כל חוק בעניינו, אבל להקים בו נמל תעופה בינלאומי המוסיף נתיבי כניסה לישראל – לא ניתן.

ראשי הערים וחברי כנסת בדרום דחפו את החוק מתוך כוונות טובות, ראויות ורצויות של פיתוח הנגב. במקביל, מן הצד השני של המתרס הפוליטי, הצטרפו בהתלהבות לחגיגה נציגי האופוזיציה בוועדת הכלכלה נעמה לזימי ורם בן ברק, שהמניע לנכונותם להצטרף לרמיסת עמדתם של אנשי המקצוע הייתה לחצם של אנשי "לא בחצר האחורית שלי" מהגליל, החוששים שנמל תעופה בינלאומי ברמת דוד יטרוד את שלוותם של תושבי מגדל העמק והקיבוצים שבאזור.

העובדה שרעיון עוועים חסר היתכנות לפתור את בעיית הצורך בנמל תעופה בינלאומי משלים הגיע לקריאה שנייה, מעורר דאגה. האם בישראל קיים פרלמנט שרוב אינטרסנטי דו־מפלגתי יכול להעביר בו חקיקה חסרת היתכנות רק כי הנייר סובל הכל?

יודע דבר בתעופה הסביר לי שבאותה מידת היגיון של חוק נבטים, יכולה הכנסת לתקן בהצבעה את חוק הכלים השלובים או לבטל את משפט פיתגורס. שהרי במקרה של נבטים, ברור שבניגוד לרמת דוד לא מדובר בתוספת נתיבי כניסה לישראל. בגלל מגבלות ביטחוניות, טופוגרפיות ותעופתיות הדרך היחידה להגיע לנחיתה בנבטים תהיה תוך שימוש בנתיבי הכניסה הקיימים לישראל דרך נתב"ג והבקעה. בגלל בעיות פערים בנתיבי טיסה ובגלל בעיות אחרות, לא ניתן יהיה לנחות ממערב, אלא רק ממזרח, כאשר מרחב ההקפה הדרוש על פי תקנים למקרה של קשיי נחיתה מוגבל מדרום על ידי מפעל טקסטיל מפורסם ומצפון על ידי הרי יהודה.

מצד שני, במקביל לקידום מיידי של הנמל ברמת דוד, ראוי לבחון מחדש את גודלו. יהא זה אך הוגן שלאחר קבלת עמדות מערכת הביטחון בעניין נבטים, תצומצם ההיענות לדרישת מערכת הביטחון ברמת דוד כדי להביא להקטנת השטח הכולל של השדה הצבאי והאזרחי, באופן שהאחרון עדיין יוכל להעניק שירות מעולה לכמעט 3 מיליון תושבים מצפון לחדרה.

נוסף על כך, נמל התעופה ישרת רבבות תיירים שלא מעט מהם מעוניינים להגיע לגליל מסיבות דתיות. כל זאת לעומת מאות אלפים בלבד מדרום לגדרה, שלמענם ראוי להשקיע את הכספים שייחסכו מהכפילות בין השדות ומדה־מגלומניזציה של תוכניות רמת דוד, בשילוב שיפור משמעותי של מערכת הרכבות בדרום ופיתוח מסילות מהירות.

הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]