למעשה, אחד האלמנטים המדהימים בשיחה הוא הזיכרון המפליא שלהם. חובב הטניס הממוצע לא ממש זוכר את ההבדלים בין עונת 2005 ל-2006, בין 2017 ל-2015, אבל השניים האלה זוכרים כל עונה ועונה, כל משחק ומשחק, כל טורניר וטורניר, כל מכה ומכה. רודיק נזכר לא רק במפגשים הראשונים של השניים, אלא גם בדרך שבה ניסה לשנות טקטיקות תוך כדי משחק, בחוסר האונים שהרגיש, בבניית הנקודה. על אף שחוו כל כך הרבה ועברו אין-סוף רגעי שיא, עדיין יש להם את היכולת לרדת לפרטים קטנים ומזעריים על משחקים שמבחינתנו נשכחו ועבורם חקוקים בראש בזיכרון צילומי.

ואולי נדאל מרשה לעצמו להתמקד בצדדים המקצועיים, כי מבחינתו המנטאליות שלו מובנת מאליה. למשל, רודיק מדבר איתו על "עקומת הלמידה המדהימה שלו" לאורך הקריירה, ורפא עונה בטבעיות, בלי להתפלא מעצמו, ואומר שמבחינתו, "הנחישות שלי הייתה ברצון להשתפר. לא הגעתי לאף אימון בלי מוטיבציה לשפר משהו. זו האמת. עבורי, אימון לשם האימון, רק כדי להישאר בכושר, זה לא משהו שמלהיב אותי. זה לא מעניין. המוטיבציה שלי לעלות למגרש האימון היא רק המטרה לשפר משהו". אף פעם לא להסתפק במה שיש, תמיד לשאוף לעוד, רק לרצות להיות טוב יותר. בסוף, בגלל זה הוא פרש. "כל חיי התאמנתי באינטנסיביות גבוהה, זו הדרך שבה אני חווה את הספורט, זו הדרך שבה אני מבין אותו", הוא מספר, "כשלא יכולתי לעשות את זה, זה כבר היה לא מעניין".

אחד הרגעים הפיקנטיים היה כשנדאל מספר לו איך לא ידע מה תפקידו בטקס הפתיחה בפריז 2024, ואיך בישרו לו על כך שיישא את הלפיד האולימפי רק כמה דקות לפני כן. "כבר התחלתי לבכות שם", הוא מספר, "ואז אמרתי לעצמי – סתום ת'פה! אל תבכה, תיהנה, פשוט תעשה את זה". הם משוחחים בתשוקה גדולה על טניס, בחיים סביב המשחק, בהתמודדות עם פציעות, ותוך כדי שיחה מניעים את הידיים, מכים באוויר, חיים את העבר. רודיק מספר שראה את כף הרגל של רפא, ולא האמין מעד כמה היא חבולה, לא האמין שהוא מסוגל ללכת בכלל, "יש לו עליה נפיחות בגודל של כדור גולף". רפא מספר לו על התמודדות כאבא עם היותו פצוע כרוני, איך הבן שלו מחקה אותו, נאנח כשהוא יורד במדרגות.

בסיום השיחה נדאל מדבר על הקרן שהקים ("מאז הפרישה לא נגעתי במחבט"), ואליה הוא מקדיש את חייו, ואומר: "אנשים בני מזל כמונו, יש לנו את ההזדמנות להחזיר לחברה, לתת השראה, לעזור, לשמש דוגמה, לייצר עולם טוב יותר, להעניק אפשרויות, להראות חיוביות". ואז רודיק מודה לנדאל על הקריירה שלו. לאורך השיחה הוא כמובן מונה את ההצלחות שלו, הגביעים וההישגים, אבל אחרי כל הדיונים המקצועיים, רודיק מרשה לעצמו לחזור להיות אוהד טניס (ולא יריב שנכנע שוב ושוב לרפא) ופשוט אומר לו תודה. תודה על מה שנתת, על הרגעים שסיפקת, על כל מה שלימדת אותנו.