אך יש גם נקודת אור במצרים, והיא מתגלה בחינוך בבתי-הספר במצרים, ליתר דיוק – בספרי הלימוד עמם מלמדים את הדור החדש במדינה. מחקר חדש שבוצע על-ידי מכון המחקר והמדיניות הבינלאומי IMPACT-se – החוקר ומנתח תכני ספרי לימוד בעולם לעידוד תכנים של שלום וסובלנות – ניתח 271 ספרים שפורסמו בין השנים 2018 ו-2023 מטעם משרד החינוך של מצרים. במחקר זה, נמצא כי משרד החינוך המצרי מבצע רפורמה הדרגתית לכתיבה מחדש של כל ספרי הלימוד במדינה בכל הכיתות והנושאים – רפורמה אשר צפוייה להסתיים ב-2030.
למצרים יש את מערכת החינוך הגדולה ביותר במזרח התיכון ובעולם הערבי כולו, עם יותר מ-25 מיליון תלמידים רשומים בבתי-ספר. עד כה נכתבו מחדש כל ספרי כיתות א'-ז', בהן לומדים מעל 70% מכלל תלמידי בתי הספר במצרים. הממצאים מצביעים על שיפור משמעותי ביחס ליהודים וליהדות בספרי הלימוד, שנכתבו מחדש כחלק מהרפורמה בתוכנית הלימודים שהגיעה עד כה לכיתה ה' – כאשר ספרי לימוד חדשים אלה אינם כוללים סטריאוטיפים אנטישמיים או מוטיבים אלימים כלפי יהודים וישראל, אלמנטים אשר היו קיימים בספרים המקבילים הקודמים. אלה, הוחלפו בערכים של סובלנות ודו-קיום המדגישים יסודות משותפים בין האסלאם ליהדות.
כמו-כן, בספרי הלימוד החדשים הוכנסו תכנים כלליים רבים המקדמים שלום, סובלנות וקבלת האחר. כך למשל, ספר לימוד לחינוך איסלמי לכיתה ה', שהיה בשימוש בשנה שעברה ונכתב מחדש, קָשר בין מלחמת יום הכיפורים למלחמות הנביא מוחמד כנגד היהודים, כמלחמת דת בין מוסלמים ליהודים – ולא בקונטקסט לאומי. השיעור תיאר תכונות של יהודים כבוגדים מטבעם, וקבע לתלמידים ש"הם תמיד כאלה", תוך הטלת משימה לחיפוש פסוקי קוראן באינטרנט על "בוגדנות היהודים", ומשימה נוספת תחת השם: "היהודים של אתמול הם היהודים של היום".
בן־גוריון ונתניהו – לכאורה, אין קשר. אבל דווקא בימים אלה, של סיכוי לשלום אזורי, כדאי להזכיר נשכחות: גם בן־גוריון יזם ברית אזורית. כפי שנתניהו יוזם כיום ברית מתונים אזורית, בן־גוריון חבר בסוף שנות ה־50 למדינות המתונות של פעם, איראן וטורקיה, בברית מול הקיצוניים דאז, מצרים וסוריה. היום זה נראה מוזר שדווקא איראן וטורקיה נבחרו כבנות ברית. אבל אז הן היו מדינות לא קיצוניות, שניצבו מול מצרים וסוריה, שבהן השלטון היה קיצוני, מהפכני ושונא, שיצא למלחמות נגד ישראל.
באבסורד המזרח־תיכוני, כיום דווקא המדינות הערביות שפעם היו האויבות המרות, הן שותפות של ישראל כי הן חרדות מאיראן, מהציר השיעי הקיצוני שמאיים מבחוץ ומבית על השלטון. באבסורד המזרח־תיכוני, המדינות המתונות, החילוניות והחיוביות של שנות ה־50, איראן וטורקיה, התהפכו ומנהיגיהן הם היום הקיצוניים והפנאטים.
הפגנה נגד ישראל באיראן (צילום: רויטרס)
דווקא בנימין נתניהו ממשיך את דוד בן־גוריון בהשקפה של שלום מתוך אינטרסים ולא בהשקפה של שלום תמורת שטחים, נוסחה שתלמידי בן־גוריון אימצו. דיין ופרס, רבין וממשיכיו האמינו בשלום ערבי תמורת שטחים ישראליים ופעלו למענו. זו נוסחה שכשלה ב״מזרח התיכון החדש״ והאוטופי של פרס, ובהסכם אוסלו של פרס ורבין.
אל נסיכיו של בן־גוריון הצטרפו למרבה ההפתעה נסיכיו של מנחם בגין. רוב נסיכי הליכוד מחזיקים באמונה שוויתור ישראלי על שטחים ביהודה ושומרון יביא לשלום. רובם החלו בקצה הימני הקשוח של ארץ ישראל השלמה, דחפו להתנחלויות בבית אל ובקדומים, אך הצטרפו לחבריהם החדשים מ"העבודה" בהשקפה שלפיה שלום יושג רק עם מדינה פלסטינית שגובלת בירושלים ובפאתי כפר סבא ופתח תקווה. הם מאמינים שאפשר לחיות בשלום עם האויב הפלסטיני שיירגע ויבחר בדו־קיום אחרי כל כישלונותיו וסבלו.
מנחם בגין רה"מ בלשכה (צילום: יעקב סער לע"מ)
כולם עומדים מול הנסיך נתניהו, שממשיך את הסרבנות לוויתורים, כמו בן־גוריון. הוא מאמין שבמקום שלום מתוך פשרה, עדיף שלום מתוך אינטרסים. ובדומה לבן־גוריון שאחרי הניצחונות ב־48' וב־56', נתניהו שאחרי ניצחון ישראל על איראן דבק בחבירה למדינות האזור. דווקא אחרי ניצחון, הוא דבק במימושו על ידי שלום או נורמליזציה עם המוסלמים המתונים.
הרוב הישראלי כבר הכריע: לא עוד אמונה שוויתורים וריצוי אויבים יביאו לפיוס. ישראל, שתמכה ברוב גדול בהסכמי השלום של אוסלו, נטשה את דרך הוויתורים אחרי האכזבות המדממות מערפאת, מאש״ף ומהרשות הפלסטינית, ובוודאי אחרי הטראומה של 7 באוקטובר. ישראל, ברובה המכריע, בחרה בנוסחת בן־גוריון ונתניהו: שלום רק מתוך עוצמה. שלום כברית אינטרסים. שלום של מנצחים.
כשיגיע רגע ההכרעה על הדחת איימן עודה, זה לא יהיה עוד סעיף בסדר היום, זו תהיה הצבעה שתחרוץ את דמותה של הכנסת ואת עתיד הדמוקרטיה הישראלית. אף אחד לא יזכור לח"כים את חוק מעברי החציה או החתולים. כולם יזכרו איך הם הצביעו כשניסו להשתיק קול של מיעוט
כבר היום ברור כי עלייה בשיעור הצפוי בצריכת האנרגיה בישראל לא תוכל להיתמך על ידי התשתית הנוכחית. ייצור החשמל בישראל נשען כיום על גז טבעי, המהווה כיום 71% מתמהיל מקורות האנרגיה. ההסתמכות הגבוהה על מקור אנרגיה יחיד ומרכזי יוצרת חשיפה משמעותית לסיכונים גיאופוליטיים ולשיבושי אספקה. אף על פי שתגליות הגז הטבעי בים התיכון העניקו לישראל מידה של עצמאות ממקורות אנרגיה זרים, הסתמכות יתר על מקור מקומי יחיד יוצרת נקודת כשל. במצב כזה, שיבוש באספקת הגז, בין אם מסיבות ביטחוניות או תקלות טכניות, עלול לערער את יציבות המשק כולו.
לפיכך, בעוד שהגז הטבעי תורם לעצמאות מיבוא, הוא מספק מענה רק לעשור הקרוב ואינו מבטיח חוסן אנרגטי אמיתי. גיוון משמעותי של מקורות הייצור הוא כורח המציאות, ולאור הזמן והמשאבים הנדרשים לשם כך יש להתחיל לפעול עוד היום.
דו"חות שונים שפורסמו בשנים האחרונות על ידי גופים כמו רשות החשמל ומשרד מבקר המדינה מצביעים על הצורך לבצע מעבר לתמהיל אנרגיה מגוון, אמין ונקי יותר. הדבר כרוך בהשגת יעדים שאפתניים של 30% ייצור חשמל ממקורות מתחדשים עד סוף 2030.
נכון להיום, ישראל רחוקה מלעמוד ביעד זה. יתר על כן, אנרגיות מתחדשות לבדן – בהינתן העובדה שייצור החשמל ממקורות אלו אינו קבוע או צפוי באופן מלא אלא תלוי בתנאי הטבע המשתנים, לצד מגבלות הקרקע בישראל – אינן יכולות להחליף באופן מלא את הגז הטבעי. בהתאם, בשנים האחרונות החלו להיבחן פתרונות כמו שילוב אנרגיה גרעינית כמקור כוח יציב, נקי ואמין כמשלים למקורות מתחדשים.
בנוסף לגיוון מקורות, שימוש בטכנולוגיות מתקדמות כמו AI הוא מרכיב חיוני במדיניות האנרגיה העתידית של ישראל, עם פוטנציאל למהפכה של ממש בתחומים כמו ניהול עומסים, חיזוי תקלות, אופטימיזציה של ייצור אנרגיות מתחדשות והגנה מפני מתקפות סייבר. עם זאת, השימוש ב-AI נושא עימו גם סיכונים.