חייו של מקס לנגר היו טלטלה מתמשכת. התעקשותו לפנות נגד דרך החיים של משפחתו הפרה את שלוותם של הוריו. שניאור לנגר הלך בדרך כל אח אל הישיבה, ועל הדרך למד את סודות עסקי הספסור. קונה שעונים בנזיד עדשים ומוכר אותם במחיר של פאי רועים. יהודים שהיו נותנים בו את רכושם ואמונם, היו מאבדים את זה ואת זה בתוך ימים אחדים. שניאור אווה כי בנו האמצעי יירש את תכונותיו, ולימד אותו מי קונה ומי מוכר, ואיך לחיות ברווחה וגם ללמוד תורה.

רוזה לנגר, או כפי שקראוה בקהילה "הגברת שושנה", עבדה במשק הבית, חינכה את ילדיה לחמלה. וכך היה מקס לומד בבוקר תורה, בצהריים ספסרות ואחר הצהריים רחמים. ומרגע שמיצה שנתיים בישיבה, לומד גמרא ותלמוד ושפת קודש ושולחן ערוך, ביקש לעזוב. הוא פגש ביהודים שלא חבשו כיפה לראשם וגם לא מגבעת, מופשלי שרוולים וחדורי אמונה בכיבוש הארץ ובהפרחתה; הוא מצא עניין בנשים כפי שאביו היה מוצא מדי יום שני, באקראיות מתוכננת, נערה עבת בשר בבית הבושת של מדאם קורנליה.

כשבישר להוריו בגיל תשע־עשרה, כשהוא גזור פאות ונטול פלומת זקנו, כי יעזוב לארץ ישראל, הודיע אביו בסלון הבית, מתחת לנברשת הבדולח, כי יעשה עליו קריעה, בעוד בחדר השני כבר צררה אמו חלק מבגדיו. וכך לבד בעולם חדש, חם ולח, מלא עמים, תרבויות, עדות ושפות, נכנס מקס לקלחת שמצאה אותו מחפש לשווא חיים משלו. מבחירה. מלובלין הביא עמו את ערכי אמו. מאביו אהב לקבל אחת לחודש את הכסף. במעטפה לא היתה ארוזה כל אהבה.

ובטלטלה הזאת חי הוא כבר כשמונה שנים בארץ זבת חלב ודבש. בשנה הראשונה חיפש זהות והסתובב בין קיבוצים למושבים. היקיצה התישה אותו עוד בטרם הגיעה ארוחת הבוקר, וחיי השיתוף לא חיפו על עבודת הכפיים. כשביקש מ"גברת שושנה" כי תמצא לו מקום לשים את ראשו, נזכרה כי לאישהּ של אחותה גיטל, יש בן דוד שעובד בעסקי הציונות, וכך, באמצעות חליפת מברקים קצרה, מצאה לבנה הסורר את דירת המרתף אצל יודל שניידמסר. שם היתה בטלנותו לסגנונו וכיבושיו לתהילה, עד שהפך לו סגנון חיים זה לשגרה.

הטלטלה היתה חייו, כשם שגרטה הפכה להיות חלק מהם. מקס ידע נשים רבות, אף פעם לא כאלה שמדאם קורנליה אספה לעסקיה, אלא נשים מצודדות שחפצו בו יותר מכפי שחפץ בהן. מראהו המצודד, מתק שפתיו, חריפותו וחוכמתו, כל אלה קנו לו מקום בפי חלק מבנות תל אביב, בעיקר אלה שהתירו את עצמן יותר מהאחרות. מעולם לא חלק איתן את לילותיהן עד תום. גרטה תהיה במובן הזה הראשונה שלו.

נרות השבת כבר דלקו בחלונות הבתים כשמקס פנה אל פקיד הקבלה בפנסיון של קרפין וביקש חדר עם שתי מיטות ל"לילה או שניים", כפי שאמר.

– מה שמך? שאל מקס את הפקיד שהנמיך את פניו לעבר ספר אורחים עב כרס שהיה מונח על הדלפק שלפניו.
"פינטו. ניסים פינטו… אבל אתה יכול לקרוא לי ניסימיקו… ככה צריך".
– זה אני פה עם אחותי, קושש מקס אמון בדרך מהוססת למדי.

פינטו הרים את עיניו ונעץ אותן בזוג. גבר גבוה, רזה וחיוור, והאישה שלידו צעירה ובהירה. הוא התקשה לשרטט את פניהם מבעד לכובעים שהטילו צל על עיניהם, ואורה של הנורה בקומת הקבלה היה קלוש מכדי לסייעו.

"אחותך?", שאל כמעט בזעקה, וספק אם חיפש תשובה. הפנסיון הזה נהג לארח מדי פעם זוגות מזדמנים שחפצו בחדר התייחדות, אך שני אנשים שונים בלבושם ובמראם שהציגו עצמם כאח ואחות מעולם לא נכנסו בדלת הכניסה, מתי שהשבת נכנסה גם היא.

וכמו ששאל, כך משך פינטו בכתפיו. הבת הצעירה של הקרפינים מסרה לו את מפתחות המלון, שינעל לכבוד ערב, לשמור על כבוד המקום ולא להופכו לבית זנונים. אף אחד מבעלי המלון לא דרש ממנו לברור בין האורחים. אח ואחות? בבז'אדאס, אמר בלבו. שטר אפור של חמש מאות מיל שהניח מקס על הדלפק סילק ממוחו לחלוטין את פקפוקיו.
– נשמח מחר לארוחת בוקר שתוגש לחדרנו, או לכל הפחות לתה הגון, החווה מקס בעיניו לעבר השטר הנדיב.

בחדר 22 הופתע מקס לגלות מניפה חשמלית, כך שחש שביעות רצון מהמקום שהרשה לו כספה של מטילדה. והיתה גם גרטה שנכנסה בהיסוס אל החדר. בעוד קלמן ריענן את מלתחתו של מקס בחבילה שנתן בידיו, היתה היא ורק שמלתה הדקיקה לגופה. כשיצאה בבוקר מהקפה ששימש לה בית, לא דמיינה שלא תשוב בערב אל מיטתה, הגם שלא פיקפקה לרגע בהחלטה שקיבלה. מקס היה ראוי להסבר על הרגע שבו התקיפה האכזרית הפרידה ביניהם.

מקס הביט בה בשתיקה. בולע אותה בעיניו. גרטה ישבה על המיטה שבחרה לעצמה, מרחיקה את מבטה בביישנות.
– בפעם האחרונה שהיינו יחד, הפסקנו פה, רכן אליה ונשק לשפתיה. שפתיה נפשקו, ועיניה כמעט נעצמו.
– אבל משם אני כבר לא זוכר – חזר לשבת והאיץ בה להמשיך.

וגרטה סיפרה הכול: איך חבטו בו שני האלמונים, צעיפים לפניהם, אחד בקרש שבור והשני במוט ברזל; איך אחזו בידה וגירשו אותה בגרמנית עילגת; כיצד ירקו עליו והוסיפו גידופים בעברית; מאיפה הגיעה והיכן פנתה ולמי הביא אותו גונתר ולאן לקחוֹ מוסטפא.
– ומה חשבת? – מולל באצבעותיו את שערה הבהיר.
"שאתה מת, שרגע נגע בי לבך, ורגע אחר כך הוא נדם".
היתה שתיקה ארוכה, ואז שאלה גרטה:
"מי אלה היו, מקס?"
– הלוואי שידעתי, אך גם אילו ידעתי, לא יכול אני לעשות דבר – ענה במרירות – אם דיברו בעברית, יהודים הם, ואילו יהודים יכולים לעשות כך ליהודים? רק כאלה ששונאים. ואין לי שונאים כאלה, אולי לאבי…
אולי לאבי… – מקס השתתק.

האם מישהו מנפגעי שניאור לנגר הגיע מלובלין עד הנה כדי להכות בו? זה היה מופרך אפילו לפרשנותו המפליגה. ובכל זאת, שנאה שכזו? מקס טרם אחז בקצה של חוט, אך נהיר היה לו כי החוט מגיע ממקום לא צפוי.
מבוכתה של גרטה ניכרה בה. היא חיפשה היכן להניח את רגליה, פוכרת באצבעותיה, ומדי פעם מיישרת את זרועה, נועלת אותה ונשענת עליה.
– למה, גרטה?
גרטה התבוננה במקס בתימהון, אך הבינה.

"מה שקרה שם לפני התקיפה השאיר שם את לבי בשעה שרגליי הניסוני", אמרה בביישנות. "הייתי מוצאת דרך להזעיק עזרה גם אם היה מדובר בסתם אדם, אך במקרה שלך העדפתי לשכב שותתת דם לצדך. האירוע לא הניח לי, לא יכולתי לוותר".
הוא התיישב לצדה, נגע בידה.

"הלכתי נגד כל הקהילה שלי, נגד כל מה שהם מאמינים שנכון לעשות עכשיו, נגד מה שקורה במדינה שלי…"
הוא נשק לה, הלהט התפשט בגופו. צווארה היה נגוע בבושם, מדיף ריח פריחה. מקס לא ידע היכן להניח את ידו, כאילו כוח נעלם משך את ידו ונעל את אצבעותיו על סנטרה. נמוך משם לא מסוגל היה לרדת, אז היא לקחה את היד והניחה על חזהּ, והוא חש כיצד פעמוניה מצלצלים.
אחר כך התיר את ידיו מכבליהן ונתן להן לשוטט על מותניה ומפגש ירכיה, כשהיא מקלפת אותו בד בבד מבגדיו המיוזעים. שם, בקודש הקודשים, בערה גרטה כפי שבער הלילה שנכנס מהחלון. בת קול נאנקת נמלטה משפתיה.

במשך דקות ארוכות, עירומים כפי שנשלפו מבטן אִמותיהם, נאבקו מקס וגרטה להדוף את התשוקה ובה בעת לחבק אותה, וכל אותו הרגע לאהוב זה את זו כפי שהלב הנחה אותם, מאותת לשווא לייסורי מצפונם כי יחדלו להפריע. כשחדר לתוכה, ידיה פרושות על המיטה, גוהר מעליה ומביט בה בפנים נפעמות, ראה אותה מוארת, שפתיה פשוקות, עיניה בולעות אותו, וחליפת נשימותיה מהירה. זרמים עברו בגופם, והנאתם ניכרה בעיניהם.

כשתומתה נטפה אל הסדין, גלשה מתחתיו, אחזה באחוריו והניסה אותו מהזירה, מושכת את המהומה תחתיו וצוררת אותה כדי להניח אותה בקצה החדר. על המזרן הקירח שכבו מקס וגרטה, חזותיהם רוקדים מהתרגשות וגפיהם שלובים.
"מקס?", ערפה גרטה את הקסם.
– גרטה?
"אני אוהבת אותך".
ה"ז'ה טם" שלה המס אותו.

שלובים זה בזה נרדמו והתעוררו חליפות. הלילה טרם הגיע לסיומו, וכך גם תינוי אהבתם. מדי פעם היתה זכרותו של מקס מתעוררת, ואיתה תשוקתה. רק כששעון הקוקייה מן הקבלה זימר שלוש פעמים, הבינה גרטה כי הדרך מכאן חזרה לחייה תיחסם לנצח. ותומתה נשטפה בבית הכבוד בקצה המסדרון שאליו יצאה יחפה, ורק סדין עוטף את גופה. בחדר נותר לו, נושם בכבדות, היהודי שלה.

קלמן קפץ אליהם בשבת בבוקר עם העיתונים. פינטו אך בקושי הצליח לפקוח את עיניו, והבחור עם הסנדלים הקרועים התיישב על הכורסה בכניסה, כובעו המטונף ביד אחת וצרור העיתונים ביד השנייה.
"אפשר לקרוא ללנגר?", ביקש.

פינטו הביט ימינה ושמאלה כאילו תר אחרי מאן דהוא, הביט אל דלת הכניסה, ואחר כך אל המדרגות שמעליו ומעל אלה שמעליו, אל התקרה.
"לו סיינטו", התנצל בפני היושב במרומים, ומיד הפטיר: "חדר עשרים ושתיים. האדון מקס ו'אחותו'".

קלמן נקש על הדלת ומצא עצמו עומד במשך דקה ארוכה ומקשיב לקול המולה דקיק מתוך החדר. הוא הסמיק. מקס פתח את הדלת לבוש במכנס ובגופייה, גרטה היתה סתורת שיער. מיטותיהם הוזזו כך שנצמדו זו לזו.
"שייגעץ", מלמל. מקס הואר. קלמן מעולם לא ראה אותו כך.

פינטו נכנס עם מגש ארוחת הבוקר מעט לפני הצהריים, נושא עמו קנקן מפורצלן צ'כי, שאותו מילא בקפה שבישל קודם לכן עם מעט ליבליבי, דואג להסיר אותו מהכיריים הלוהטות רגע לפני שהקיימק נשר מהסיר הקטן. לתוכו השליך כמה קוביות סוכר. לצד הקנקן הונחו שתי צלחות, כמה קישואי גינה קלופים, מספר עגבניות, צלוחיות לבנייה, גבינה רכה, מאפה ממולא גבינה שהמליח בביתו והביא בעבור עצמו, ומספר ביצי חמינדוס שקליפתן החומה הרתיעה קלות את גרטה.
"סאלוד", אמר בחיוך, מביט על ה"אחים" במבט רחום.

גרטה ומקס טרפו את שהוגש להם. קלמן התעלם מהתקרובת והעדיף לסכם למקס, ביידיש, את אירועי הימים האחרונים. יידיש, כך חשב, לא תעליב את גרטה, שהתבוננה בשניים מדברים ביניהם גרמנית קלוקלת במבטא נורא. היא ציחקקה, ואך בקושי הבינה משהו.

"סטאבסקי ומינץ עדיין עצורים, וביום חמישי מתחיל המשפט. קרוסבי נכנס לעניינים. מחר בחירות שבהן נפסיד, ועל זה שמתהלכת בינינו שמועה כי את ארלוזורוב רצחו ערבים, על זה שמעת?"

מקס התרכז באכילה והינהן. משרוקן את בית בליעתו, אמר:
– ערבים יכולים לרצוח את ארלוזורוב בשביל כסף ויכולים להרוג אותו גם בשביל בחורה. הם גם לא יטפסו לבית קברות בלילה כדי לברוח. פוחדים מרוחות רעות. לא החלטתי עוד מה נכון.

"הייתי מגייס אותך לסי.־איי.־די", התרשם קלמן מהמסקנה החפוזה של רעהו. צמרמורת עברה בגבו של מקס, כשקלמן ביטא "סי.־איי.־די". מחר אמצא את בסקינד, אמר לעצמו, אמכור לו משהו.

"תצביע מחר?"
מקס שכח בכלל מהבחירות לקונגרס הציוני.
– אמרת בעצמך שנפסיד, ולכן לא אסתכן בלהראות את פניי בצריף. הייתי מקריב לירה שלמה ומהמר על כך שיהיו שם מחר מהומות. רק אני חסר במקום הזה.
בחדר 22 עמדה שתיקה ארוכה, ואז אזר קלמן אומץ.
"ומה תעשו מכאן?"
מקס הביט בגרטה, ושם את כף ידו בכף ידה.

– נחזור כאילו כלום לא קרה. אני לא חסר לאף אחד, ואני מקווה שהקהילה של גרטה תקבל אותה כמו שצריך. מי שיפגע בגרטה, מתעסק איתי.
"תניחו את העניינים שלי לעצמי", אמרה להם גרטה בגרמנית.
הם הבינו כל מילה.

קלמן פנה לשוב לביתו שהיה במרחק קצר מהפנסיון, והזוג הנרגש ירד לחוף הים, לכיוון יפו. בתפר הזה, על גדות שכונת הקרטון, לא הסתובבו יהודים שחיפשו לעצמם חוף עם כיסאות נוח, גם לא כאלה שתרו אחר שרידי פסולת על קו המים, וגם לא טמפלרים שהעדיפו בימים לוהטים שכאלה את הצלת גגותיהם על פני צליית עורם. הלילה האחרון דמה להפליא ללילה הקודם, ואלמלא נקשה בבוקר על דלתם הגברת קרפין, הם לא היו מתלבשים לעולם.

את גרטה ליווה מקס עד סמוך לאוטובוס מספר 2, ושם פעמיו רגלית לעבר מטה הבולשת ביפו, מקום שבו נדרש. נחוש היה להסיר מעליו את העננה הזאת.

הוא הביט סביבו תוך שהוא פוסע ברחוב השוק. כאן ישב הסנדלר והצמיד מסמרים לסוליות נעלי גברת בעלות עקבים גבוהים, שם ישב צורף בפתח חנותו וליטש טבעת נישואים, ואצל הקצב הופרדו צלעות העגלים זו מזו. הסוככים נפרשו עד תום, עבדאללה הזקן טחן במכתשו פולים שהובאו אליו ממצרים, ונכדיו היחפים הוליכו בין הסמטאות כמה טלאים וטליות, כשהם דוקרים אותם בענף של אזדרכת. על דרך המלך נעה שיירת גמלים ארוכה, נושאת לבני בניין ושקים של זיפזיף, בדרכה אל תל אביב. באוויר עמד ריחו המיוחד של המקום, תמהיל של פיח מדורות וצחנת קרביהן החשופים של בהמות שקוצצו עד זרא. המקום, על תושביו ומקצועם, נראה לו כמו מיזוג של עיירה יהודית וכפר ערבי, רחוק מכל מה שחזה בו ברחובותיה של ורשה באחת הפעמים שלקחוהו אל עיר הבירה. הריחוק שחש פתאום מהמקום שעליו דרך, הכה בו בפתאומיות. אל ארץ חמדת אבות שם פעמיו, וממנה שיווע לנוס.

הרומן "קפה לורנץ" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה דביר

באחד הארגזים הראשונים שארזתי ביום שבו עברתי בפעם הראשונה לגור מחוץ לבית ההורים, הנחתי ספרים. אמא שלי תהתה למה אני מכבידה על עצמי ועוד יותר על דירה של פחות מ–20 מ״ר, אבל כמי שספרים היו בכל תקופת הילדות והנעורים שלה לחבריה הטובים ביותר – וסליחה על הקלישאה – הרגשתי שאני לא יכולה לוותר על אף אחד מהם.

לזרוק ספר מבחינתי היה כמו לנטוש חבר בדיוק בזמן שהוא זקוק לך. וכך, כסטודנטית לתיאטרון ואחר כך לספרות, אגרתי בדירת החדר הראשונה שלי קרוב ל–100 ספרים ומחזות.

בימים קשים, כשהייתי חוזרת הביתה עם הייאוש הקיומי הזה של שנות ה–2000, עם שק של חלומות שעוד לא ידעתי בכלל איך אני מתחילה להגשים, הייתי מתנחמת בכך שאף שאין לי מקום לזוז בדירה הפצפונת, יש לי 100 ספרים שאני יכולה לשלוף בכל רגע ולצלול לתוכם. להיבלע בהם, להיעלם בתוכם, להיות שוב חלק מחבורת חסמב״ה הסודית כדי שאף אחד בסביבה לא יבחין בי, בדיוק כמו שעשיתי כשהייתי ילדה.

בדירתי השנייה עדיין הייתי צריכה להתפשר. את אוסף המחזות תרמתי אחרי שהבנתי שאני פורשת מניסיון לעשות קריירה בתיאטרון. פתחתי פרק חדש בחיים, התחלתי לכתוב והנחתי את העבר מאחור. יש לי תכונה כזו שכשמסתיים אצלי משהו אני חייבת לנתק אותו באופן סופי מבחינה רגשית ופיזית בלי להשאיר לו זכר. כשהניתוק קרה, לקחתי החוצה את שייקספיר וצ׳כוב ואיבסן וכל הגרסאות המחודשות שבית צבי הוציאו למחזות קלאסיים ומודרניים, אלה שהייתי רוכשת לעצמי בכל פעם כשהייתי צוברת קצת דמי כיס, ושחררתי אותם לשלום.

את חלקם תרמתי, את חלקם הנחתי על ספסל ברחוב. את ״ארבעה מחזות״ של צ׳כוב בתרגום הקלאסי של אברהם שלונסקי, הספר שליווה אותי מאז התיכון ובזכותו שרדתי את כיתה י"א, לא הצלחתי להשאיר בחוץ. הכנסתי אותו מהר לתיק ולשאר הספרים אמרתי שלום יפה ולא סובבתי את הראש.

עם השנים הפכו מדפי הספרים למשהו שצובר אבק. הייתי עדיין בדירה שלא מאפשרת אחסון רב. התגבשה בי ההבנה שבחיים יש תקופות, ובכל תקופה אנחנו מאמצים לעצמנו עוגנים שמאפשרים לנו לצלוח אותה בצורה הטובה ביותר. עדיין אהבתי לקרוא והייתי מהאחרונות מבין בני דורי שעדיין אחזה במינוי לספרייה, אבל כבר לא חשתי צורך לברוח לתוך ספר, להיאחז במילים; בכריכה עבה שאפשר לחבק במיטה. לא רציתי להיעלם יותר בתוך עלילה של מישהו אחר אלא להפך, לכתוב אחת כזו בעצמי.

בין ספרים מודפסים לספרות דיגיטלית

באחד מימי הכיפורים התיישבתי מול ארגזי הספרים המאובקים שלי והחלטתי שאני משאירה רק את הספרים שאני בטוחה שאקרא שוב. קלאסיקות או ספרים שנגעו לי בלב והסעירו לי את הנפש. והיו כאלה במהלך השנים. אני זוכרת את עצמי גם בגיל 30 מחכה כבר לחזור הביתה כדי לסיים ספר שלא הצלחתי להניח מהיד אבל הייתי חייבת לצאת לעבודה.

נותרתי עם קרוב ל־60 ספרים שליוו אותי עד פרוץ המלחמה. בפינוי הדירה שלי ב־7 באוקטובר הצלחתי לחלץ בצער רב רק עשרה מהם – תמהיל מוזר, שבדיעבד מאוד משקף אותי: שני ספרי שירה ששייכים להורים שלי ("שירת רחל" ו"העיקר שירי אהבה" של יהונתן גפן) שני אוספי טורים של עלי מוהר, כמה ספרים עם הקדשות אישיות ו״ימי הכלניות״ של תום שגב, שאומנם לא קראתי מעולם, אבל הוא תמיד היה שם כדי להזכיר לי שיש לי עוד הרבה דברים שאני צריכה להשלים. ״ארבעה מחזות״ של צ׳כוב שכב לו קרוע בין שברי זכוכיות. אמרתי לו יפה שלום. הנה הסתיימה לה עוד תקופה.

בשנים האחרונות, מאז כניסתה של הספרות הדיגיטלית לחיינו, חילקתי את הנאת הקריאה שלי בין ספרים שאני קוראת בטלפון כשאני בים או ברכבת או ממתינה למשהו, לבין ספרים שאני קוראת בפינת קריאה שאני מארגנת לעצמי בכל דירה שאני עוברת אליה.

בשנה שעברה, אחרי שעברתי להתגורר כמה מטרים מהספרייה העירונית השכונתית שהייתי רשומה אליה במשך שנים, החלטתי שאני חוזרת להחליף ספרים. מבקרי ספריות כיום הם תמהיל של ילדי בית ספר ואנשים בני הגיל השלישי, שמסתובבים בין מדפים ומבינים שבדיוק כמו שהדרך הרבה יותר משמעותית מהמטרה, כך גם השיטוט בין המדפים פותח את התודעה שלנו לממד אחר, ומאפשר לנו להתנתק רגע מהבלי וצרות העולם ובעיקר מהטלפון.

אני יודעת ששבוע הספר כיום הוא לא מה שהיה פעם. ומניסיון, ברור שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור אלא לנוע קדימה עם החיים ועם הדברים החדשים שהם מביאים איתם. ובכל זאת, גם אם אני כבר לא מתרגשת משיטוט בין דוכנים, זה ״החג״ היחיד שאין בו קורבנות או גבורה או מי שבא לכלותנו. רק מילים ורגשות ועלילות ודרך לא רעה בכלל להרחיב את הלב בימים אלה. ואם עשיתי לכם חשק לחזור ולקרוא ולו רק ספר אחד נוסף, משימתי הושלמה. 

לכבוד שבוע הספר שמתקיים ברחבי הארץ, הבאנו לכם סקירה של 15 ספרים חדשים מהארץ ומחו"ל. בין אם אתם חובבים של פרוזה, מדע בדיוני, ספרות היסטורית, רומנים רומניים או שירה – כנראה שיש ברשימה הזו משהו בשבילכם. קריאה מהנה!

השפיצי – אופיר טושה גפלה, "במחילה מכבודה של אשת המערות", כתר, 221 עמ'
התחרות קשה, אבל יכול מאוד להיות שזה ספרו הטוב ביותר עד כה של אופיר טושה גפלה, מהסופרים הכי מעניינים ומקוריים שלנו. זה סיפור על הרצון לעזוב הכל, כולל הכל (ובעיקר "תביעותיה המעליבות של מלאכת ההישרדות היומיומית") בלי לדפוק חשבון לאף אחד, בלי להתחרט ובלי להביט לאחור. ובקיצור, הפנטזיה הנפוצה ביותר בעולם המערבי מן הסתם. המחירים שצריך לשלם על מימוש הפנטזיה? אל תשאלו.

"וככה, כל בוקר, כשאני קם, אני לוטש מבט נוגה לעבר הספר שעל שידת המיטה, מחייך בהכנעה ויוצא לעוד יום מיותר של עבודה. כל יום לגרדום. אני לא מוצא את ההיגיון בהוצאה להורג על בסיס יומיומי רק על מנת לשרוד. זה כל כך מטומטם. אבל אה, שכחתי. הטיעון שמביס כל טרוניה: כל עבודה מכבדת את בעליה. באמת? כי לי דווקא נדמה שרוב העבודות מבזות את בעליהן, אבל כולם מעדיפים להשפיל את הראש ולהצביע על האוכל שעל השולחן ולהגיד שאין ברירה".

המותח – חואן גומז־חורדו, "מלך לבן", תרגום: עינת רוטמן, כתר, 420 עמ'
החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית המתח המשובחת, אחרי "פרויקט מלכה אדומה" ו"זאבה שחורה", בכיכובה של אנטוניה סקוט, שהיא כנראה האדם החכם ביותר עלי אדמות, או אולי השני החכם ביותר, כי מתברר שאדון וייט, הרוצח שקיפד את חיי בעלה ושאותו היא מחפשת שלא למטרת פיוס, נמצא שוב כמה צעדים לפניה ודורש ממנה לשחק משחק אכזרי. אנטוניה נחושה להוכיח שהמלכה היא הכלי החזק ביותר על הלוח, אבל אפילו בשבילה זה לא פשוט לשחק בלי לראות את הלוח כולו.

הכואב – טל כץ, "באגאדובא", שתים, 85 עמ'
"נראה שאני סובלת מקדחת הבאגאדובא, בספרות הרפואית אין לה כל אזכור, אבל יסבלו ממנה כנראה רוב הנשים שחשפו בדרך אכזרית כזו או אחרת שבגדו בהן. דיכאון וירטואוזי עצים לצד תפקוד מעורר השתאות. קדחת הבאגאדובא היא הג'ימי הנדריקס של הדיכאון". נובלה חריפה ודוקרת על קריסה הדרגתית של קשר זוגי. מצחיק כמה שזה עצוב.

האדמה נפערת בוקר נעים אחד לרגליה של הגיבורה הצעירה, נשואה ואם לשניים, והיא לא יודעת איך ממשיכים מכאן, אבל כן יודעת ש"אני מוקד האסון. אני הניצולים. אני כוחות ההצלה". בין התובנות: "טיפול זוגי זה כמו בוטוקס, מעלימים את נזקי הזמן. לאיזה חודש חודשיים אנחנו שוב נזכרים בנו צעירים ואוהבים ושייכים וחברים, אבל הרעל שהצטבר כבר נשאר לתמיד".  

הרומנטי – אליסון אספק, "חתונה של אחרים", תרגום: אורית הראל, תכלת, 424 עמ'
פיבי רוצה למות. לילה רוצה להתחתן. התחלה משונה לקומדיה רומנטית כיפית ברמות גבוהות, ובכל זאת, הרי לכם. העניין הוא שפיבי מתכננת לשים קץ לחייה בחדר הפנוי היחיד שנותר במלון קורנוול; שאר החדרים פשוט תפוסים על ידי אורחי החתונה של לילה, שתימשך שישה ימים שלמים בעלות צנועה של מיליון דולר. התוכנית של פיבי לא באה טוב ללילה, שלא מוכנה ששום דבר יהרוס את השמחה. כדאי להדק חגורות, הולך להיות סוער.

הקליל – שרלוט בטרפילד, "הזדמנות שנייה", תרגום: אביגיל בורשטיין, כנרת זמורה דביר, 352 עמ'
מוזר לקרוא לרומן על צעירה נוספת שמבקשת לסיים את חייה, אחרי ש"מתקשרת" מסתורית חזתה את מועד מותה, או תאריך התפוגה שלה, כלשונה, "קליל". אבל עובדה. הספר קליל ומצחיק, החל מהרגע שבו הגיבורה (שבהתאם לתחזית בחרה בחיי נדודים והרפתקאות, עם מקסימום ריגוש ומינימום מחויבות והתקבעות) מגלה לאסונה שהיא עדיין חיה מאוד, רווקה ומרוששת ועד לסוף המתוק מדבש (וזה בסדר גמור!).

הכל נעשה עוד יותר אמין כשאנו לומדים שהסופרת "עברה לדובאי לבדה, עם כרטיס לכיוון אחד ומזוודה אחת, ועזבה 12 שנים מאוחר יותר, עם בעל, שלושה ילדים ומכולה בגובה 10 מטרים". ושוב המציאות צוחקת לדמיון בפרצוף.

העכשווי – נוגה פרידמן, "גוף ראשון רבים", ידיעות ספרים, 112 עמ'
"שמונה באוקטובר, 3:51 לפנות בוקר. אני שוכבת במיטה ליד שני ילדים ישנים שעוד לא יודעים שאבא שלהם נהרג". כשקומיקס נפתח במילים האלה, ברור שהוא לא קומיקס "רגיל". זה יומן שכול בצבע מלא, כהגדרת נוגה פרידמן, שב־7 באוקטובר איבדה את בן זוגה, לוחם שלדג עידו רוזנטל. היא מגוללת בו בכנות עילאית ובהומור מזכך את שנת האבל הראשונה שלה, שבמהלכה עידו (שהיה מעדיף להישאר אנונימי ולשמור על פרטיותו, אבל "אני מצטערת, מותק. הצורך שלך בפרטיות מת מות גיבורים, כמוך") ממשיך לתקשר איתה, כי כפי שהיא ממהרת לגלות, זה שמישהו נהרג בכלל לא אומר שהוא מת.

האיורים של רון לוין משלימים את חוויית הקריאה המטלטלת, שיכולה להתקיים לכאורה רק בישראל של ימים אלה, אבל היא מן הסתם אוניברסלית יותר ממה שנדמה. "איך לא להאשים אותך? אתה לא פה וזה כואב כל כך וממש לא פייר ואתה בחרת ללכת, אף אחד לא הכריח אותך. שוב פעם מתחמק מאחריות?".

ההיסטורי – ג'יימס מילטון, "פרשת סטלין", תרגום: עדי מרקוזה הס, כתר, 392 עמ'
הפלישה הגרמנית לברית המועצות, בשחר 22 ביוני 1941, הביאה לברית משולשת מוזרה במיוחד, בין ברית המועצות לבריטניה וארצות הברית, כל זאת בזמן שצ'רצ'יל (המצוטט בפתיחה כמי שאומר ש"יש דבר אחד בלבד שהוא גרוע יותר ממלחמה לצד בעלי ברית, והוא מלחמה בלעדיהם") מתעב את סטלין, סטלין מתעב את המעצמות הקפיטליסטיות שניסו לחנוק את המשטר הבולשביקי עם לידתו, והאמריקאים, שעדיין לא השתתפו במלחמה, מאמינים שלסטלין יש דם על הידיים בדיוק כמו להיטלר.

העיתונאי וההיסטוריון המבריק ג'יימס מילטון מפרק את הברית הבלתי אפשרית לגורמים ולפרטי פרטים, חלקם אזוטריים ממש (מיני מזונות שסטלין הגיש לאורחיו מהמערב, או פרשיות האהבים של שגריר בריטניה במוסקבה, בעל התיאבון המיני הפלורליסטי, שפעל בשיטת "אם זה זז, לך על זה"), שפורשים מניפה ססגונית מרהיבה במיוחד, לחובבי הז'אנר וגם לכאלה שפחות.

הנקמני – תום הדני נוה, "חגורת הרסס", ידיעות ספרים, 167 עמ'
שני חיילים שהודחו מיחידה מובחרת רגע לפני סוף המסלול, מתכננים נקמה במפקד המדיח. אבל כמו בכל תעלומה רגשית, דבר איננו בדיוק כפי שהוא נראה.

"סטינו אל החושך, הרחק מאלומת האור של הגדר ההיקפית. קים שאל אותה אם היא לא מפחדת להיות איתנו לבד. גרביל חצה את השביל החולי ומיד נעלם בין שיחי מתנן שעיר. 'לא', ענתה, 'מה כבר תעשו לי? אתם בטח מרגישים אפסים אחרי שבעטו אתכם מהיחידה שלכם. וגם אם תנסו איתי משהו, בטוח לא יעמוד לכם'. היא עצרה והסתכלה עלינו בחושך. 'אני לא יודע לגבי החבר שלי פה', קים אמר, 'אבל לי לא עמד גם לפני שהעיפו אותי'. 'אז עכשיו ברור למה העיפו אותך', אמרה וחייכה".

המיני – מתן יאיר, "פרידה", פרדס, 175 עמ'
במאי הסרטים המוכשר להפליא מתן יאיר ("פיגומים", "בגרות", "חדר משלו") הוא גם סופר מחונן. וכשהמטרה של המספר בספרו החדש (שהוא אגב מורה, כמו בספרו של טושה גפלה) היא לפרט ולפרוט את ההיסטוריה המינית שלו (שכמובן מולידה הסתעפויות שונות ומשונות אחרות, והתבוננות פנורמית בחייו ובחיי הקרובים לו), רגע משעמם לא יהיה פה.

"היא הייתה אחת המורות שהיה מוכן לשכב איתן. בפינה, בשיעורים של סוף היום, הוא הרגיש שהוא שט רחוק. הוא חשב שאף אחד לא רואה אותו. המורה לימדה חומר חדש והכיתה הייתה בשקט יחסי. היא לבשה טייטס שחורים. זה היה חדש ואופנתי ומגרה ושבר את העדינות שהייתה בה. הוא החל לגעת בעצמו ולאונן".  

הדיסטופי – ישי ויסמן, "מלכיצדק", תשע נשמות, 152 עמ'
השנה 2150. תל אביב נחרבה באסון, ועל חורבותיה קמה עיר־מדינה דיסטופית, מונהגת על ידי כת מצומצמת ומושחתת, השולטת על ההמון הנבער באמצעות טכנולוגיה וסמים בשם המשיחיות והקדושה. הכתיבה, הקריאה והלימוד נאסרים, האומנות מבוטלת, והאמת נמסרת בידי השליט העליון בלבד. זוהי מלכיצדק. איזה פחד, אה?

מכאן העניינים רק יכולים להסתבך, להסלים ולהידרדר. "חריק בעל המקצוע, הידוע בכינוי אייזיק אף שבור, מואשם באישום החמור מכל! רצח ללא אישור! האמור רצח את אדונו יצחק בעל הרגל האחת ואת בעל המקצוע אללום, מפקד משטרת ההגנה והאי־שקר של הגדול. כל המביא אותו חי, פצוע או מת, יזכה בתגמול על סך אלפיים מטבעות ברונזה. היזהרו, המבוקש הוא בעל מקצוע מסוכן ומרושע. השאלת חייו אושרה ונחתמה בשעה 26:50 ללילה השמיני".

החרדתי – אורית זמיר, "נא לא לרסס", שתים, 107 עמ'
13468 מילים על פחד. כך מגדירה יוצרת הקולנוע והטלוויזיה אורית זמיר את ספרה הראשון, שנפתח ב"אמרה עממית נפוליטנית" (או לא), שלפיה "כל תיקן יפה בעיני אימו". בדיוק. זמיר פוחדת פחד מוות מג'וקים. והיא רוצה לטפל בפחד הזה, במדינה שבה נדמה כי יש יותר ג'וקים מבני אדם, ולנצח אותו אחת ולתמיד.

כדאי להצטרף אליה למסע הקצר והמקסים הזה – מקסים עד כמה שמשהו שקשור בג'וקים יכול להיות מקסים. בין הכוכבים האורחים: ג'וק מפלסטיק. בדרך תלמדו עובדות כמו: תיקן אמריקאי יכול לחיות ללא ראש במשך כשבועיים, ובסופם ימות מרעב. וגם: תיקן אמריקאי יכול לרוץ במהירות של עד 5 וחצי קמ"ש. תיקנים יכולים לרוץ במלוא המהירות לתוך קירות או מכשולים אחרים ולהתאושש מיד, בלי לאבד מומנטום. כבוד!

   
התל־אביבי – שני בסטקר, "רווקה תל־אביבית (בהסוואה)", הוצאה עצמית, 116 עמ'
ואפרופו ג'וקים (בערך), לשני בסטקר יש משימה: "לחשוף את אבירי תל אביב במערומיהם (תרתי משמע)". כך היא מעידה על ספרה השנון והפרוע בהקדמה: "הוא לא מלא בזיוני מוח, הוא קצר וקולע. הוא שלי ואינטימי, אבל גם כל כך שלכן. הוא לא מיועד רק לתל־אביביות. תכלס, אני רמלאית אחושרמוטה; ואת יכולה להיות איזו בת־ימית או באר־שבעית או בכלל סביונית או ווטאבר.

כולנו חוות את אותן צביטות בחיי הרווקות". בהמשך היא מסבירה שגם גברים מוזמנים להצטרף למסיבה, ושהם אפילו ימצאו בספר דברים שרק הם יכולים להבין. "אני נמשכת לעילי. כמו יתוש מסכן למכשיר הזה, שהורג אותו בשנייה עם שוק חשמלי שהוא בטח מרגיש בכל הגוף. אבל כנראה שזה גם הרגע שבו הוא ירגיש הכי חי בכל הגלגולים שלו על הכדור הזה. עילי הוא הקריפטונייט שלי. Forgive me father for I have sinned".  

החכם – תומס ברנהרד, "חקיין הקולות", תרגום: טלי קונס, ספריית רות, 146 עמ'
104 אסוציאציות חופשיות והמצאות מחשבה – כך תיאר ברנהרד את הרשימות הקצרות שבספר, ותאמינו לי: איש לא יספק לכם 104 אסוציאציות חופשיות והמצאות מחשבה מוצלחות מאלה. לדברי גב העטיפה, האנקדוטות של ברנהרד מתכתבות עם מסורת הכתיבה של ענקים ממכורתו ברמת גתה, שילר, פון קלייסט וגם קפקא (צ'כי שכתב בגרמנית), ועוסקות בנושאים החביבים עליו, כמו מוות, שיגעון, יחס אמביוולנטי לטבע ואיבה יוקדת לחברה האוסטרית, שזו כבר התחלה מצוינת לקריאה מלבבת, תסכימו איתי. בואו נאמר שאיבה יוקדת לחברה האוסטרית מעולם לא נשמעה סקסית יותר.  

המתעתע – גיא אורי, "תסמונת מרקוס מורוס", אמזון, 409 עמ' (באנגלית)
במקרה הזה, אובייקטיבי אני לא, אבל אין קץ להתלהבותי. חברי גיא צדיק, שבעבר כתב וערך ב"מעריב", בחר לפרסם את ספרו השני דווקא באנגלית (מהדורה עברית עוד תגיע בלי ספק), בהוצאה עצמית באמזון (ותחת השם גיא אורי), ולדעתי מדובר בפנינה אמיתית שאסור להחמיץ. לני כהן, סטלן אובד דרך בן 25, לוקח מונית שבה נוהג אחד, מוטי מוריס.

בסוף הנסיעה הוא מוצא את עצמו בגיהינום, מה ששמעתם, ומתברר שהגיע לשם בטעות (תקלה בירוקרטית של המערכת, אלא מה); התענוג הזה נועד בכלל למוריס. המחאות של כהן לא מרשימות את הממונים, והוא נשאר בגיהינום, עם כמה טוויסטים שלא נפרט, והתוצאה מבריקה, מצחיקה, עמוקה ומערבבת ז'אנרים (פנטזיה פילוסופית, פארסה קיומית, סאטירה חברתית, מותחן הרפתקאות עם קריצה ל"מלכוד 22" ומה לא) בכישרון אדיר ונדיר.

השירי – קרן קולטון, "סמוך לחום הגוף של", ספרי עיתון 77, 284 עמ'
לסיום, קבלו שיר אחד מתוך קובץ השירים המריר והעוקצני (והמומלץ) הזה.

"הידרדרות
יצאתי לגינה עם ג'וינט וכוס של יין קר.
עכשיו עוד לא אחת אבל היין לא יקר.
אני בודקת את עומקה של התחתית שלב
אחר שלב. יש יין זול, אין כסף לחלב.
אני מוזגת עוד כוסית ומציתה את מה
שכבר כבה. אני אני, כבר לא ילדה תמה.
למה שאעשה יש השלכות והן קשות
וזה כל מה שאמא התעקשה לא להרשות".