בערב שבו נחגוג את חירותנו, עשרות מאחינו ואחיותינו עדיין שבויים בידי חמאס. ערב הפסח הזה הוא לא רק זיכרון היסטורי – הוא צו קריאה להתעוררות לאומית. כשנסב לשולחן החג, עלינו לזכור: איננו חופשיים באמת כל עוד אזרחים וחיילים מוחזקים בשבי טרוריסטי. חג החירות יהפוך השנה למבחן מוסרי, לאומי ואנושי.

מי שיעשו את החג במחשכים במנהרות חמאס הם חטופינו, גיבורי השבעה באוקטובר. האור סביב שולחנות החג לא יכול לעמעם את הצל הכבד שרובץ מעל כולנו. השנה, ליל הסדר איננו עוד טקס של זיכרון בלבד, הוא עדות חיה לכך שהחירות שלנו פגועה, שזכותנו לארץ בטוחה עדיין מאוימת, ושאנו רחוקים מלהיות "בני חורין".

הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ התייחס בפגישתו השבוע עם ראש הממשלה בנימין נתניהו לסוגיית החזרת החטופים ואמר: "העם הישראלי רוצה יותר מהכל להוציא את החטופים".

אחר כך סיפר הנשיא על הרושם העז שהותירו עליו החטופים שנפגשו עימו בבית הלבן: "שאלתי אותם אם מישהו בחמאס הראה חמלה כלפיהם, והם אמרו 'לא, הם סטרו לנו'. השנאה של חמאס היא בלתי תיאמן. החטופים חיו בגיהינום, ועדיין הם לא נראו מצולקים. מעולם לא ראיתי דבר כזה".

מאות אזרחים וחיילים נחטפו באכזריות בשבעה באוקטובר, במתקפת טרור חסרת תקדים שתוכננה במשך שנים על ידי חמאס. חלקם נרצחו מיד, ואחרים נגררו בכוח לתוך מנהרות. עשרות מהם עדיין מוחזקים בעזה – קורבנות טרור רצחני שמפר כל חוק אנושי ובינלאומי.

בזמן שאנו נברך "שהחיינו", הם יישבו שם, נטולי אור יום, חשופים להתעללויות, מנותקים ממשפחותיהם. חמאס מונע מהם טיפול רפואי, תנאי מחיה מינימליים, ואפילו מונע את הזכות לסימן חיים בסיסי ולידיעת שמותיהם של החיים ומצבם.

מטה משפחות החטופים פרסם דוח מיפוי רפואי מקיף של 24 החטופים החיים בשבי חמאס ברצועת עזה, המשקף את ההידרדרות המתמשכת במצבם ואת הסכנה הממשית לחייהם. הדוח מציג ניתוח רפואי פרטני של מצבם הגופני והנפשי של החטופים, נכון למרץ 2025.

הדוח נכתב על בסיס עדויות של שורדי שבי שפורסמו בכלי התקשורת ומסרטונים שהופצו על ידי חמאס. כותבי הדוח מדגישים כי המידע שבידיהם חלקי בלבד, ואינו משקף בהכרח את מלוא הפגיעות והסבל שחווים החטופים.

לפיכך, בשנה רגילה היינו שואלים "מה נשתנה" מתוך מסורת של אלפי שנים. השנה, כמו בשנה שעברה, התשובה צורבת: הכל השתנה. השלווה הישראלית קרסה. המובן מאליו – חירות, ביטחון, בית – הוכיח את שבריריותו.

המחדלים הביטחוניים שאפשרו את אסון השבעה באוקטובר יתוחקרו ויידונו, אך לעת הזו האחריות שלנו פשוטה וברורה: החזרת החטופים ללא דיחוי. האם עם חופשי יכול להתקיים כאשר בניו ובנותיו כבולים בשבי אויב מתועב? התשובה החד־משמעית היא לא.

החירות שלנו אינה שלמה כל עוד ולו חטוף אחד יושב במחשכי עזה. חג הפסח – חג החירות – יהיה ריק מתוכן אמיתי אם לא יישא בחובו גם התחייבות נחרצת לשחרורם.

לא רק אמונה

מרגש לקרוא את הגדת החירות שראתה אור בהוצאת מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים. זו השנה השנייה שמטה המשפחות מפרסם הגדה של פסח המבקשת לתת ביטוי מיוחד, באמצעות תיאורים, עדויות וסיפורים, למציאות החיים הנוראה ולמצוקתן של המשפחות שחייהן חרבו עליהן בשבת השחורה.

כמה מילים מתוך התיאור המדהים של לירי אלבג על האופן שבו ציינה את פסח בשנה שעברה יחד עם אגם ברגר: "כמה ימים לפני החג לקחתי מחברת ועט ואלתרתי הגדה. אספתי פסוקים מהסידור שהיה לנו, ציירתי איורים והוספתי שירי פסח. בליל החג ישבנו יחד ל'ארוחת חג', דפדפנו בהגדה שהכנתי וקראנו מתוכה".

"זה היה רגע של אחדות ותקווה ביני ובין אגם. למרות הקושי, היה לנו חשוב לציין את החג ולשמור על האמונה שהחירות שלנו תגיע. קיווינו שחג החירות יביא עימו את הבשורות המשמחות של שחרורנו, התפללנו וייחלנו לטוב. אומנם הגאולה שלנו לא הגיעה אז, אבל הרגע הזה נתן לנו כוח להחזיק מעמד".

ערב הסדר השנה חייב להפוך לאירוע לאומי של זעקה מוסרית: לא שוכחים, לא מוותרים, לא מניחים. לא ייתכן שנישאב לתוך השגרה תוך שהקורבנות כלואים במנהרות. אומה שמוותרת על בניה ובנותיה – מוותרת על עצמה וחירותה.

לעם ישראל הייתה תמיד יכולת מופלאה לקום מתוך השבר, אך אמונה לבדה אינה מספיקה. נדרשת פעולה: גיבוש לחץ בינלאומי אמיתי, סנקציות נוקשות על תומכי חמאס, והפעלת כל מנופי הכוח הלגיטימיים – מדיניים, כלכליים וצבאיים.

חמאס, ארגון טרור אסלאמי שמטרתו המוצהרת היא השמדת ישראל, מחזיק בידיו את ההוכחות החיות לכישלון הסדרים מדיניים רופסים ולחולשתה של תגובת העולם החופשי. שתיקת הקהילה הבינלאומית היא חרפה. מילים ריקות אינן מחזירות חטופים. רק פעולה תקיפה, לחץ מתמשך ולכידות פנימית יובילו לתוצאה.

חג החירות יהפוך השנה למדד אמיתי לחוסננו הלאומי. האם נזכור כי החירות אינה רק סמל, אלא מחויבות חיה ונושמת? חג הפסח הזה אינו זמן לקריאות חלולות, אלא לקריאת התעוררות. בשנה הזו, לא נסתפק באמירת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". נדרוש – לשנה הזאת – חטופים חופשיים.

אלה המרצים שלנו?

מדברים הרבה על חשיבותה של האחדות בעם, אבל אנחנו שוב שומעים על מרצים באקדמיה הישראלית, מעטים למרבה המזל, שגם בעיצומה של מלחמה מסיתים נגד חיילי צה"ל. אוניברסיטת בן־גוריון השעתה לאחרונה לזמן מה את ד"ר סבסטיאן בן דניאל בשל שורת פרסומים ברשתות החברתיות נגד חיילי צה"ל.

בן דניאל אחראי בשנים האחרונות לשורת פרסומים ביקורתיים נגד ישראל תחת הכינוי הפיקטיבי "ג'ון בראון". הסערה התעוררה לאחר שד"ר בן דניאל כתב כי חיילי צה"ל "חונכו לרצוח". בעקבות זאת דרשו חלק מהסטודנטים והמרצים במוסד את פיטוריו.

מאוניברסיטת בן־גוריון נמסר כי "האוניברסיטה מגנה ודוחה בכל תוקף את דברי הבלע של ג'ון בראון המוציאים דיבת חיילי צה"ל, הגם שרבים מקהילת האוניברסיטה הם חיילים בעצמם. עם זאת, הדברים שפרסם, נוראיים ככל שיהיו, לא נעשים במסגרת פעילותו האקדמית של ד"ר סבסטיאן בן דניאל".

גורמים באקדמיה עדיין מחבקים את אותם מרצים ישראלים שקוראים להטיל סנקציות על ישראל. דוגמה לכך ראינו לאחר החלטתה השבוע של הנהלת האוניברסיטה העברית כי בצעד חריג, ולנוכח "ההתערבות הפסולה" של שר החינוך יואב קיש בהחלטת ועדת פרס ישראל, תעניק האוניברסיטה לפרופ' אווה אילוז פרס מפעל חיים.

השר פסל את הענקת הפרס לפרופ' אילוז בשל הצטרפותה לפנייה לבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג (ICC) נגד ישראל בשנת 2021. באוניברסיטה העברית מדגישים כי פרופ' אילוז, מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, היא מופת למחקר ועשייה אקדמית. אוי לאוניברסיטה שאלו המרצים שלה.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כללי כבוד של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר כתב של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC

[email protected]