איזו בשורה תצא היום (שני) מהפגישה בבית הלבן בין טראמפ לנתניהו? האם ה”חגיגה” שדיבר עליה נשיא ארצות הברית אכן תתגשם? זו תהיה חגיגה – לנו, בראש ובראשונה – אם שני המנהיגים יבשרו שאנחנו בדרך לעסקה שבה תסתיים המלחמה בעזה וכל החטופים – אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל – ישוחררו בפעימה אחת.

בינתיים מדובר על עסקה חלקית, שגם היא נחלקה לפעימות משנה, להפסקת אש זמנית ולשחרור עשרה מהחטופים החיים ועוד חטופים חללים.

תהיה זו שמחה גדולה לראות חטופים מתאחדים עם בני משפחותיהם אחרי 20 חודשים בשבי הנורא. מי יהיו עשרה אלה, ומי יהיו האומללים שיישארו מאחור – לעת עתה אין אנו יודעים. שמחה על המשוחררים מצד אחד, ועצב מצד שני על אלה שימשיכו להינמק במנהרות. סלקציה מכאיבה.

הנה כי כן, ארגון טרור נאצי מוסיף לתעתע בישראל, בארצות הברית, בעולם החופשי כולו, משחק בכוחנות על גבם של חטופים חפים מפשע ועל גבם של המוני נתיניו המסכנים, מציב תנאים, מערים מכשולים, מושך זמן. זאת, לאחר שהטריטוריה שהייתה בשליטתו ההדוקה הפכה לעיי חורבות, אלפים מבני עמו נהרגו באשמתו, עשרות מאנשיו מחוסלים מדי יום. גם אחרי כל אלה, ממשיכות שאריותיו לפרוט על עצבינו.

איך זה קורה? איך ברברים אלה זוכים לתמיכה בעולם הערבי ול”הבנה” בעולם המערבי? קודם כל, בגלל שנאת ישראל והמדינה היהודית, והאנטישמיות שהרימה ראש. למה שחמאס לא יקשיח עמדות כשמדינות “נאורות” כספרד, נורווגיה, אירלנד, איסלנד וסלובניה מחרימות את “האויב הציוני”? כשתעמולת הזוועה שלו מכה הדים באירופה המתאסלמת? כשאירועי השבעה באוקטובר נמוגים מהזיכרון, ורק המראות בעזה, קשים ככל שיהיו, מעוררים את רחמי הצרפתי מקרון ודומיו?

מבחינת חמאס, כדאי לו להמשיך ולהתל בנו, להתעלל בחטופים ובבני משפחותיהם, כשהוא נסמך על קולות של האשמה עצמית העולים מתוך ישראל, כשהוא שואב עידוד מהכותרות בעיתון העברי הנחשב, "הארץ".

הנה מבחר חדשות מיום אחד, מעמוד אחד, מגיליון שישי: “תנאי העסקה מעידים שישראל בזבזה חודשים רבים”, “האסירים בכלא מגידו מורעבים, חולים מתים”, “תפיסת שטח בעזה מבטיחה מלחמת נצח”. בעמודי הדעות נתניהו זכה למבחר השמצות. שם, הגיבור הנערץ הוא איימן עודה.

בהיות חמאס גוף בלתי רציונלי לחלוטין, שנאתו לעם היהודי מכתיבה את הליכתו העיקשת עד סופו המר. בידו קלף מיקוח חזק – החטופים שאנחנו כה כמהים לשחרורם. לכן הוא מעלה את הדרישות והמחיר. ארגון טרור מרוסק, שחיי אדם נחשבים בעיניו כקליפת השום, שנשען על אידיאולוגיה פונדמנטליסטית, מתעתע במדינה שלה הצבא הכי חזק במזרח התיכון, במנהיג הכי חזק בעולם, במעצמה הגדולה ביותר.

גם לאחר שיואיל לשחרר באותה עסקה מדוברת חלק מהחטופים, עדיין נשארת בידי חמאס יכולת מיקוח מול מדינה מתגוננת, דמוקרטית, שמתנהלת על פי כללים של בני אנוש. גם כשישראל הוכיחה את נחת זרועה במדינת האם של הטרור במזרח התיכון, איראן, אחרוני חמאס רואים בחטופים שבידם את קלף הביטחון המדומה.

זכור לכל אותו משא ומתן מורט עצבים שניהלו הטרוריסטים על שחרור חטוף אחד, גלעד שליט. יותר מאלף אסירים קיבל חמאס תמורת שחרור החייל הישראלי. מחיר שיצר תקדים. והמחיר מאמיר ככל שיוטחו בקרבנו האשמות על עיכוב המשא ומתן מצד ישראל, כביכול.

גם המנועים שמתחממים לקראת הבחירות, והרצון בשמאל להקדימן, אינם תורמים לסיום פרשת החטופים. האופוזיציה, בגיבוי חלקים נכבדים בתקשורת, עטה על מלכוד החטופים כעילה להטחת האשמות בממשלה, מה שעלול רק להאריך את סבלם של החטופים ואת קשיחות הלב של שוביהם.

דמוקרטיה? בעיני חמאס זוהי חולשה מובנית שיש לנצלה. כשלטון קשוח, כל עוד הוא שורד, ארגון הטרור מדכא כל קול של מחאה בעזה, מוציא להורג בסיטונות את אלה שנחשדים בסטייה, בהשמעת בדל ביקורת, ואינו זז במילימטר מהשאיפה הדרקונית ל”פלסטין מן הנהר ועד הים”.

העם החי בציון הוא רחמן, פולמוסן, דמוקרטי – וטוב שכך. עם זאת, למרות החולשות שלנו, כפי שהן מצטיירות בעיני האויב המוכה, גם מולו עלינו לקום “עם כלביא” ולהביא לקץ שלטון האימים של חמאס.

בלהט חגיגות הניצחון על הגרעין האיראני והישגי ראש הממשלה נתניהו והנשיא טראמפ בהבאת “מזרח תיכון חדש” לעולם, כביכול, התפוגג מתחת לרדאר כמעט חוק הגיוס החדש. התפוגגות החוק שהיה אמור להיוולד על רקע המצוקה הקשה בכוח האדם בצה”ל החזירה אותנו למציאות המוכרת בכל מה שקשור לגיוס החרדים: מה שהיה הוא שיהיה.

ח”כ יולי אדלשטיין, ראש ועדת חוץ וביטחון, יצר בשנה האחרונה תחושה של איש ציבור אחראי, שנאמן לעקרונותיו המתנגדים להשתמטות. אדלשטיין, שדבק במטרתו להביא חוק גיוס אמיתי ושוויוני למרות הלחצים והאיומים שהופעלו עליו, מוכיח בימים אלה שהוא בעצם משענת קנה רצוץ, רחוק ממה שציפו ממנו – להיות מי שינצל הזדמנות חד־פעמית שנוצרה כאן בעקבות אסון 7 באוקטובר לתיקון עוול בן 77 שנים.

כפי שזה נראה היום, אדלשטיין נכנע לדרישות החרדים, בעיקר בעניין סנקציות שהיו אמורות לחול על המשתמטים.

עד כמה חטא ואכזב אדלשטיין אפשר ללמוד ממכתבו של ראש אגף התקציבים באוצר, יוגב גורדוס, שנשלח בין השאר ליועמ”שית גלי בהרב מיארה. נכתב שם: “המתווה הנוכחי החדש כפי שהוא מתגבש ביוזמת ראש ועדת החוץ והביטחון, ח”כ אדלשטיין, לא רק שלא יעודד גיוס חרדים, אלא יפגע ויעמיק את הבעיה הביטחונית והכלכלית של מדינת ישראל. מדובר במתווה שצפוי להביא להגדלת הסיוע הכלכלי הממשלתי לחייבי הגיוס החרדים ללא הגדלת היקף המתגייסים, וזאת בניגוד לצורך המיידי והדחוף בהגדלת מצבת חיילי החובה”.

מדובר בחוק של כאילו גיוס וכאילו סנקציות, חוק שלא ישנה במאומה את המציאות המרה של עשרות אלפי המילואימניקים הנושאים בעול הביטחוני, חלק ניכר מהם עם למעלה מ־400 ימי מילואים, חלקם עם עסקים שנהרסו, חלק אחר עם משפחות שנפגעו.

מי שנושאים על גבם את העול הכבד הזה, שצריכים להתחנן למתווה גיוס שוויוני, ימשיכו לסבול רק בגלל שיקולים פוליטיים של ממשלה שכל מהלכיה ודרכיה מנותבים לשרידותה. גם תקוות השווא שהציג אדלשטיין אינה אמורה להפתיע. זה אותו אדלשטיין שכיו”ר הכנסת במרץ 2020 הפר ברגל גסה את החוק כשמנע את כינוס מליאת הכנסת למרות פסיקת בג”ץ, ואחר כך טען “מצפוני לא אפשר לי לקיים את פסיקת בג”ץ”.

מעניין היכן נמצא מצפונו של אדלשטיין היום, אחרי שהוא הוליך שולל את ארגוני המילואים ואת כל האזרחים שהאמינו לו, כשאמר שלא ייכנע לשום לחץ ולשום איום ושהוא נחוש לשים סוף לעוול בנושא החלוקה בנטל.

מכאן שסיסמאות האחדות שהופצו ועדיין מופצות כאן לאורך שנתיים כמעט, מאז פרוץ המלחמה, כמו “יחד ננצח”, “אחים אנחנו”, “עם אחד, צבא אחד”, צריכות להיות מושלכות לפח.

בתקשורת רצות לאחרונה שמועות כי נשיא בית המשפט העליון שוקל להחליף את הרכב השופטים בבג"ץ הדנים בנושא אישור מינויו של אלוף דוד זיני לראשות השב"כ.

כידוע, השופט עמית נוכח בדיון הקודם כי השופטים שטיין ושטייניץ אינם תמימי דעים עימו לגבי הסוגיה שנדונה, וטענו כי בסמכות ראש הממשלה להציע ולממשלה לאשר בממשלה, באופן בלעדי, את ראש השב"כ.

כלומר, לשיטתו וחששו של השופט עמית, כאשר יתכנס הפורום הזה כדי לקבל החלטה סופית בנדון עשויה, "עלולה" לשיטתו, להתקבל החלטה שהשופט עמית לא רוצה בה. מאחר שנראה כי השופט עמית נחוש למנוע את מינויו של אלוף זיני לתפקיד ראש השב"כ, הוא עשוי לשנות את הרכב השופטים בבג"ץ בדיון המשך השבוע.

אינני יודע אם זה חוקי אם לאו, לשנות הרכב שופטים במהלך דיון. גם אם זה חוקי, זה מדיף ריח אתי רע. יחד עם זאת ומעל לכל, זה אומר כי השופט עמית לא סופר את שופטי בית המשפט העליון. הוא משחק בהם בתור "פיונים" שאמורים להיכנע לתפיסת עולמו ואף לפרשנותו את החוק.

חברי שופטי בית המשפט המכובדים, עד כאן. זה לא מכובד שאתם תהיו "פיונים" ודעתכם לא תכובד, ובוודאי שלא תסכימו, כך אני מקווה, שכללי המשחק האתי ישונו במהלך המשחק.

אני קורא לכם יקיריי כי תעמדו על שלכם ותבטאו את עמדתכם בראש חוצות ובגאון, ולא תפחדו כי יבולע לכם. גלו נא אומץ לב ותגידו את אשר בלבבכם פנימה. וראשית דבר תאשרו את מינויו של אלוף זיני לראש השב"כ כי לדבר חשיבות ביטחונית.

הכותב הוא תא"ל (במיל') ונשיא התאחדות התעשיינים לשעבר