בישראל גוברים הקולות של פוליטיקאים וגורמי ביטחון, שקוראים להציב את החלפת שלטון האייתולות כמטרה המרכזית במבצע “עם כלביא”. קולות אלה בוחרים להתעלם מהמציאות האסטרטגית המורכבת ומהמחיר הכבד שמהלך כזה עלול לגרור. בדיפלומטיה הבין לאומית, כל התערבות חיצונית נתפסת כהפרת הריבונות והזכות של האזרחים לבחור את גורלם בעצמם. ההיסטוריה מלמדת שיש לא מעט דוגמאות לכך שרצון המערב להפלת משטרים דיקטטוריים והחלפתם בשלטון דמוקרטי מערבי התברר כטעות.

רוסיה שלאחר נפילת ברית המועצות סיפקה דוגמה כואבת לכישלון בניסיון דמוקרטי. המדינה עברה תוך זמן קצר ממשטר טוטאליטרי למודל דמוקרטי-ליברלי, בלי שהתרבות הפוליטית המקומית, המוסדות או החברה האזרחית יהיו בשלים לכך. באותה מהירות שבה נפלה חומת הברזל קמה כעוף החול דיקטטורת ברזל תחת שלטונו המוחלט של פוטין. אזרחים שהורגלו לאורך דורות לשלטון ריכוזי ומוכוון, חוו את המעבר לדמוקרטיה ככאוס, ולמעט שכבה אינטלקטואלית דקה, חזרה האוכלוסייה בקלות ובאופן טבעי לשלטון הדיכוי.

מועמר קדאפי שלט בלוב כארבעה עשורים והנהיג בה משטר טוטאליטרי אישי. לא התקיימו שם בחירות חופשיות, לא הייתה עיתונות חופשית, והמוסדות הממשלתיים שירתו את השליט בלבד. מאידך, תחומים רבים, כלכליים בעיקר, התנהלו כסדרם. לאחר הריגת קדאפי קרסה לוב לתוך עצמה. המשטר התמוטט, מוסדות המדינה לא תפקדו, והחלה מלחמת שבטים ומיליציות שהובילה לכאוס הנמשך עד היום.

המעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה אינו רק שינוי בשלטון, אלא שינוי בתרבות, בחינוך, בזהות הלאומית ובמבנה החברתי. אם המעבר לא נעשה בהדרגה, תוך תמיכה חינוכית, כלכלית ומוסדית, יש סיכון ממשי לקריסה או לחזרה לרודנות. הצלחה של מעבר כזה מחייבת תשתית מוסדית, הנהגה מאוחדת, תמיכה בין לאומית חכמה, והיא בעיקר מצריכה זמן.

בחלק מהמקרים עדיף שלא ליזום שינוי מבחוץ של המשטר, משום שלעולם אינך יכול לדעת מה יהיה אופיו של השלטון החדש. בעת החדשה, ברוב המקרים שבהם נעשה שינוי כפוי ומלאכותי, נוצרו חוסר סדר וחוסר שליטה מרכזית, ופרצו סכסוכים ומשברים כלכליים.

מי שחושב בישראל על הפלת הרפובליקה האסלאמית של איראן רואה לנגד עיניו מערכות של שינויים חיוביים. ראשית, החלשתו של משטר העוין את ישראל, המערב ומדינות סוניות מתונות. ההערכה הרווחת היא ששלטון חדש עשוי להיות פתוח יותר למשא ומתן ולהסכמים בין לאומיים בעניין תוכנית הגרעין. משמעות אפשרית נוספת שטובה לישראל היא הפסקת התמיכה האיראנית בארגוני טרור כחיזבאללה, חמאס והג’יהאד האסלאמי. משטר חדש באיראן גם עשוי להביא לשיפור בזכויות האדם, בחופש הביטוי, בחופש העיתונות, בזכויות נשים ולהט”ב, ועוד.

ברם, אין כל ביטחון בהצלחת ההפיכה. יש להביא בחשבון גם אפשרות שההפיכה תביא לתוצאות שונות בתכלית, שכן הפיכה שאינה מבוקרת עלולה להוביל לאנרכיה, כפי שקרה בעיראק ובסוריה. מלבד זאת, אין ערובה לכך שהשלטון החדש יהיה דמוקרטי או פרו-מערבי. ייתכן מאוד ששלטון צבאי, דיקטטורה חדשה או קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות יתפסו את השלטון.

מלבד זאת, גורמים זרים עלולים לנצל את הוואקום כדי לקדם את האינטרסים שלהם באופן שעלול להחמיר את המצב ולהפוך את איראן לזירת מלחמה עקיפה. הפיכה עשויה גם להוביל לעימותים אלימים, השבתת מוסדות, רעב, פגיעה בתשתיות חיוניות ומשבר כלכלי קשה באיראן – ספקית הנפט החמישית בעולם, דבר שיוביל לעלייה תלולה במחירי האנרגיה. הפיכה עלולה להחמיר את מצב האוכלוסייה באיראן בטווח הקצר, וייתכן שגם בטווח הארוך.

עידוד הפיכה עממית באיראן יכול להיות מהלך שיביא לשינוי דרמטי במזרח התיכון, אך הוא טומן בחובו גם מנעד רחב של סכנות ואי-ודאות. לכן, הרוב המכריע של מדינות המערב מעדיף להפעיל לחץ דיפלומטי, כלכלי ופסיכולוגי, ולהימנע מעידוד הפיכה ישיר.

הכותב הוא אל"ם (במיל'), מרצה בכיר במכללה האקדמית גליל מערבי 

ארבעה ימים למלחמה וטהראן, כך על פי הוול סטריט ג'ורנל, שולחת מסרים דרך מתווכות ערביות על מנת לסיים את העימות. האיראנים אותתו כי הם מוכנים לחזור לשולחן המו"מ אם ארה"ב לא תצטרף להתקפה וכך גם מסרה סוכנות הידיעות רויטרס מפי מקורות בטהראן: "ביקשנו הפסקת אש מיידית – בתמורה לגמישות במו"מ על הגרעין".

אין ספק כי ישראל יצרה מציאות חדשה לחלוטין. לראשונה בהיסטוריה, מטוסים ישראליים חגים מצפון לדרום איראן ללא התנגדות. בכירי המשטר האיראני מתחבאים בבונקרים ויודעים שחייהם תלויים בהחלטות ישראליות.

הבקשה לחזרה למו"מ של המשטר נובעת מהעיקרון שמוביל אותה מזה עשרות שנים – הטעייה והשהייה. איראן רוצה לחלץ עצמה ממצב של השמדה טוטאלית של מתקני הגרעין, היא מבינה כי בעבור הצלת תוכנית הגרעין, יש לעצור במצב שיתאפשר לה לחזור אליו בכמה שפחות זמן. פעולת המשא ומתן תוביל לעצירת הפגיעה בעוצמה הצבאית שלה, הסכנה להשמדת תכנית הגרעין והאפשרות להעביר את האורניום המועשר למקום בטוח. במקביל, היא תייצר את שני הצירים בהן היא מומחית – מצג שווא של משא ומתן לצד מרוץ לגרעין בהסתרה.

האשליה המסוכנת: ההסכם כפתרון

השאלה המהותית היא: האם הסכם עם איראן יכול באמת למנוע את הסכנה הגרעינית? האסטרטגיה הגרעינית האיראנית מאופיינת היסטורית בטשטוש ובהתמהמהות, בהארכת דיונים ללא התקדמות מהותית ובקניית זמן תוך כדי התקדמות לקראת העשרה גרעינית.

כאומנית שחמט, איראן מגיעה תמיד עם דרישות קיצוניות ומומחיות במשא ומתן המזינות את התהליך – גורמות לעיכובים, משיכת זמן, יוצרות תנאי פתיחה המקשים על גישור וצורך בשיחות נוספות. כך גם בסיבוב שהתנהל לפני המלחמה: בהובלת שר החוץ האיראני בעל הניסיון במו"מ שהיה אחראי על השיחות הקודמות ב-2015, והוביל לדרישות קיצוניות לשמירה על כמויות משמעותיות של אורניום מועשר ברמה גבוהה, המשך פעילות מתקני העשרה הרגישים ביותר, הסרת סנקציות מלאה ומיידית, ואי התערבות בפעילות הפרוקסי האזוריים.

הוכחה מהעבר: הרקורד האיראני בעמידה בהסכמים

איראן הוכיחה שאינה עומדת בהתחייבויותיה גם כאשר היא חתומה על הסכמים בינלאומיים. במהלך שלוש השנים שבהן מדינות ה-P+1 ואיראן היו שותפים ל-JCPOA בין 2015-2018, איראן הפרה את ההסכם במספר הזדמנויות ועברה באופן שגרתי את המגבלות על מספר הצנטריפוגות המתקדמות וכמות המים הכבדים שהורשה לה לשמור. במקביל, בזמן שההסכם היה בתוקף, איראן המשיכה במאמצים חשאיים לרכוש חומר אסור. זוהי הטקטיקה של השהייה והטעייה במיטבה.

הבסיס האידיאולוגי: הכול מותר

אותה אסטרטגיה מבוססת על יסודות תיאולוגיים וביטחוניים ברורים. מנהיגי איראן ומפקדי משמרות המהפכה הצהירו בקולם כי "ישראל חייבת להיעלם". זו אינה רטוריקה ריקה.

האסלאם השיעי מהווה כר פורה להצדקת כל מהלך לטובת השמדת ישראל בשימוש בהטעיה או "הגמשת" פתוות המרגיעות את המערב, ואוסרות על ייצור נשק גרעיני. אחיינו של חמינאי הזהיר במכתב לאובמה בשנת 2015 שהאיתוללה "משקר במשא ומתן, נוהג בדוקטרינה השיעית של תקייה, בה מותר למוסלמים לשקר לכופרים למען קידום האסלאם".

חוקרים מזהירים כי "חמינאי עשוי לשנות את הפתווה שלו האוסרת על פיתוח נשק גרעיני בנסיבות קריטיות, כפי שעשה קודמו, איתוללה חומייני, בכמה נושאים אזרחיים ופוליטיים".

הגמישות הזו אינה תיאורטית. ב-2021, שר המודיעין האיראני אמר שהמדינה עשויה לשנות את עמדתה אם "תידחק לכיוון הזה" ויועצו הבכיר של חמינאי אמר במרץ 2025 ש"לאיראן לא תהיה ברירה אלא לפתח נשק גרעיני אם תותקף על ידי ארצות הברית או בעלות בריתה". לכן ברור כי האיראנים עושים שימוש במשא ומתן ככלי השהייה והטעייה – בוודאי כעת, ערב השמדה חלקית של מתקני הגרעין והתשתיות שעוד נותרו. זוהי בבחינת הקפאת מצב כדי לא להתחיל את המרוץ להשגת נשק גרעיני בתנאי פתיחה גרועים יותר.

הצורך בפעולה ישראלית עצמאית

איראן החזיקה ביוני 2025 מלאי אורניום מועשר המספיק ל-9 פצצות גרעיניות, עם יכולת להעשיר לדרגת נשק תוך 2-3 ימים ולהרכיב פצצה גולמית תוך 3-5 שבועות. התאמת ראש נפץ מתוחכם לטיל בליסטי מהמלאי של מעל 3,000 טילים תדרוש ככל הנראה חודשים ספורים. ישנם כוחות אמריקאיים באזור. כעת נשאלת השאלה האם הצבא האמריקאי נדרש למשימת "הרגל המסיימת" – מפציצי בי-2 עם כל הפצצות המשמידות – על מנת להשמיד את מתקן פורדו הממוקם כ-40 מטר מתחת לאדמה.

מבחינה צבאית היה עדיף אם ארה"ב הייתה מצטרפת ללחימה מעליונות צבאית, אך זו בחירה של ארה"ב ובעיקר של טראמפ. ניתן להבין את הלחצים הפנימיים מבית מצד בוחריו ובעלי השפעה על דעת הקהל המתנגדים, כמו גם את הקהילה הבינ"ל, ליצירת אופציה להסלמה והדרדרות למלחמת מעצמות.

יתר על כן, גם אם יצטרפו הם לא ישנו רעיונית את החתירה של איראן להשגת נשק גרעיני. ברור לכולנו כי אפשר להשמיד את המתקן, אך לא את הרצון להתחמש בפצצה גרעינית. ויש הטוענים כי המתקפה תאיץ את פיתוח הפצצה כי איראן תחזור לנקודה בה עמדה ערב המלחמה תוך שנה.

ישראל בחרה להיכנס לבד וצריכה לדעת לסיים לבד על פי תכנון צבאי. היא פעלה בתיאום עם ארה"ב, תוך שימוש במטוסים, אמל"ח וחימוש אמריקאי. התעוזה והיצירתיות הישראלית, מבצעית וטכנולוגית, מוכיחה כי ניתן לכסות על פערים מבצעיים אם ארה"ב לא תצטרף, אף שזה יהיה מאמץ מבצעי מסוג אחר.

אך לא כך הדבר בפן המדיני. ההישג הצבאי חייב להוביל להישג מדיני, ושם אנו זקוקים לטראמפ, אולי הוא יסייע לנו ברצונו להיות משכין השלום, ואולי זה טוב גם עבורו. מצב שבו ישראל עושה את העבודה הקשה, והוא קוצר את הקרדיט על ההסכם המסיים את העימות  – הוא התרחיש האידיאלי. הוא כבר הצהיר: "איראן וישראל חייבות להגיע להסכם".

האסטרטגיה הישראלית הנדרשת

מהי נקודת הסיום האידיאלית עבור ישראל בקמפיין הזה? צבאית, ישראל צריכה להגדיר את מטרות המלחמה בהשמדת מתקני הגרעין ומערכי הטילים הבליסטיים ושיגורם. ובתוך כך, להצהיר כי כאשר הם יושלמו, היא תצא באופן חד צדדי. יש להאיץ ככל הניתן את המאמץ ביעדים אלו בהתאם למיצוי היכולות, כי שעון החול מרגע הדיון על המו"מ מוגבל וכל הגדרה מרחיבה מרחיקה מסיום.

הפעולה המדינית של ישראל צריכה להתמקד בשתי חזיתות: ראשית, מול האמריקאים – יש לנצל את ההישגים למינוף דיפלומטי. היציאה של ישראל תהיה מתואמת על ידי האמריקאים והמתווכות כחלק מהדיון עם איראן. הדבר יסייע לישראל להגיע ליעד ולאמריקאים להגיע להסכם עם האיראנים, כשהיתרון האיראני כמורשי שקר והטעייה מצטמצם משמעותית.

שנית, מול מדינות אירופה – על ישראל לפעול דיפלומטית מול גרמניה, צרפת, אנגליה ומדינות ה-G7, ולנצל את התמיכה כדי לעגן מעשית את ההצהרות שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. כמובן, תוך הבהרה כי איראן הולכת לשעוט לעבר נשק שכזה מיד בתום המלחמה, ועכשיו הזמן להפוך הצהרות למעשים.

איפה האופוזיציה האיראנית?

למרות שנראה שיש אמירות מרומזות מצידנו על הפלת המשטר, לא צריך לבוא מתוך ההנחה כי ישנה הנהגה חלופית שתחליף את האייתולות. במשך שנים תומכי משטר השאה ומתנגדים אחרים המתינו לאפשרות הנוכחית – מחלוקות פנימיות על ההנהגה המובילה. המטרות והפיצול בין המיעוטים עושה את הרושם שהאופוזיציה הגולה מפספסת אולי את ההזדמנות הלא פשוטה, עת המשטר נפגע, להתמרד מבפנים.

יש להבהיר כי למרות הרמיזות הישראליות, משימת איחוד וארגון האופוזיציה האיראנית כתחליף למשטר היא שלהם בלבד, תוך ניצול ההזדמנות ההיסטורית שיצרה ישראל, לייצר הסכמות ולדון במחלוקות בשלב "שאחרי". ישראל איננה מכתירה כתרים, או עומדת בראש המחנה, אך אין ספק כי היא תתמוך במהלך.

הכותב הוא מומחה לתודעה ולשעבר בכיר במערכת הביטחון, סגן נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון

לפער הזה, בין מי שיש להם ממ"ד או ממ"ק ויכוחים להתמגן בצורה הקלה והבטוחה ביותר, לבין מי שיש להם מקלט ויכולים להתמגן בצורה פחות נוחה ומהירה ולאלה שאין להם דבר, ניתן לשייך מעמדות ומגזרים ברורים, שמשתקפים לצערנו גם בשמות ותמונות הנפגעים מהירי האיראני. לפי מחקר של מרכז אדוה, למעמד החברתי-כלכלי של הישראלים יש קשר ברור למידת היותם בעלי ממ"ד. כך, בעוד שרק לכרבע מישראלים המשתייכים לעשירון הנמוך ביותר יש ממ"ד, השיעור הזה גדל ל40%-45% מעשירונים 5-6 ולכ-60% מהעשירונים העשירים ביותר.

בחברה הערבית המצב גרוע אפילו יותר. דוח מבקר המדינה מלפני מספר שנים מצא כי בעוד בכלל האוכלוסייה (כולל החברה הערבית) לכרבע מהאוכלוסיה אין מיגון כלל, לא ממ"ד ולא מקלט במרחק סביר (שיעור שערורייתי בפני עצמו), בחברה הערבית לבדה השיעור הזה מזנק לכ-46% שהם חסרי מיגון. שיעור בלתי נתפס.

כך למשל, בעוד בכרמיאל ישנם 126 מקלטים ציבוריים, בטמרה הלא רחוקה, שם נהרגו ממש עכשיו ארבע בנות משפחה אחת, ישנם אפס מקלטים כאלה.

לצערנו המלחמה שבה אנחנו נמצאים כבר שנה וחצי הולכת ומתארכת ועכשיו אפילו מסלימה, ובאופן כללי אנחנו חיים באזור לא יציב ורווי אלימות. בהינתן המצב הזה ההפקרה של אזרחי ישראל שאינם אמידים לחסדי השוק בתקווה שליזמים פרטיים ישתלם לממן על חשבונם בנייה מחדש או חיזוק של הבניין שלהם והוספת ממ"ד, מה שכבר הוכח כלא רלוונטי בערים ושכונות שאינם נמצאים באזורי הביקוש, וההפקרה הפושעת של אזרחי ישראל הערבים ללא מיגון כלל, למרות הזמן הארוך שהיה להתארגנות, לפיזור מיגוניות, להכשרת מקלטים וכו', היא הפקרה פושעת שמחייבת מתן דין וחשבון לציבור.

על הממשלה לקחת את פערי המיגון בקבלת ההחלטות הביטחונית, ולתקצב את צמצומן במסגרת הוצאות המלחמה באופן אקטיבי ובלי להסתמך על חסדי השוק, ויפה שעה אחת קודם.

הכותב הוא מנכ"ל שותף במרכז הרעיוני של קרן ברל כצנלסון, לשעבר יועץ מדיניות לשר העבודה והרווחה ורפרנט תכניות עבודה במשרד ראש הממשלה