שלא כמו פצועי המלחמה קטועי רגל או יד, פציעתם אינה ניכרת בהם כלפי חוץ. לכאורה, אצלם הכל כרגיל. ואולם במלחמת השבעה באוקטובר שעדיין נמשכת בעזה, נמנו אלפי חיילים הסובלים מפוסט טראומה ופגיעות נפשיות.

עם זאת ובשונה ממלחמות קודמות בהן הלומי קרב כמעט ולא טופלו על ידי המערכת, נדמה שבאחרונה גברה המודעות לכאבם של החיילים, שמוראות המלחמה ואובדן חברים יקרים שלחמו איתם ולצידם, שרטו עמוק בנפשם של הלוחמים.

באגף השיקום של משרד הביטחון ובמקומות שונים מתקיימות סדנאות תרפויטיות שפועלות גם על ידי עמותות פרטיות שמטרתן היא "להוציא את עזה מהראש". הטיפול מייצר מעגלי שיח המאפשרים ללוחמים לפרוק ולשתף ולא לחזור לבד הביתה עם הטראומה.

ועדיין אין די בכך. רק אתמול (ראשון) נודע על החייל דניאל אדרי ז"ל ששם קץ לחייו בעקבות פוסט טראומה מהמלחמה בעזה. עוד ידוע כי מתחילת המלחמה לפחות 11 חיילים התאבדו.

הקולנוען עידו מרום התוודע לנושא הפוסט טראומה של לוחמים, באמצעות אחיינו לוחם ב-669 יחידת חילוץ והצלה, שהשתתף בסדנה לטיפול בטראומה ועיבוד חוויות מהצבא, במקרה שלו מדובר היה בשירותו הצבאי במבצע "צוק איתן".

"כשהאחיין שלי סיפר לי על עיבוד החוויות שלו מהשירות, הצלחתי לדמיין את הרגעים אותם הוא תיאור הן בפן הטיפולי ובמיוחד בפן החברתי. כשהוא סיפר על כך הלב שלי יצא אליו, חשבתי לעצמי למה אחייני היקר שהוא לי כמו אחי הקטן, צריך היה לעבור את הדבר הזה עם ההירואיזם המיותר ולסבול כתוצאה מכך" מספר עידו מרום.

מרום, בוגר מלחמת לבנון השניה, שמכיר את השתיקות שנשארות לאחר תום הקרבות, שיתף בסיפור ששמע מאחיינו את חברו הטוב הקולנוען שחר טנא והשניים הבינו שזהו סיפור שחייבים לספר, והחליטו לעשות מזה סרט. 

"הדליק אותנו להבין מה האנשים האלה עוברים. בעוד שכלפי חוץ נראה שהכל בסדר איתם והם מתפקדים, זה לא באמת כך, אלה חיילים שסובלים מפציעות שקופות" מוסיף מרום.

לאחר תחקיר מעמיק שכלל בין היתר עשרות שיחות עם לוחמים, השניים כתבו תסריט וביימו את הסרט העלילתי הקצר (20 דקות) "מי שהיו הנערים". 

הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל "הצ'ינה פורטה" של המחלקה לקולנוע בפקולטה לאמנויות המדרשה מכללת בית ברל, ביום חמישי העשרה ביולי במרכז תרבות אניס ביפו. "עשינו את הסרט בהשראת סיפורים אמיתיים שיצרנו מהם שעטנז שמרכיב את סיפור העלילה" מסביר מרום.

הסרט מציג את התנהלותה של סדנה טיפולית לעיבוד חוויות המלחמה עם קבוצת חברים, חיילים משוחררים, שמתקיימת במדבר. העלילה מתמקדת בעמרי (השחקן שחף קהלני) שמתריס בפני מנחה הסדנה, מורן (השחקן שחר רוזן) ומתנהג כמי שאינו מוכן להתמסר לתכני הסדנה, אך ניכר שהדברים שהוא מנסה להכחיש מעוררים בו כאב ורגשות אשמה הגם שהוא חש שחבריו מאשימים אותו במשהו שהוא לא עשה.

בסדנה משתתפים שבעה חברים שהסרט מתרכז בארבעה מהם עם השחקנים מיכה רוזנקיאר, שחר רוזן איתי קורן ושחף קהלני.

"הצופה עובר מסע רגשי עם החברים בסדנה. לפני הכל הם מפעילים את מנגנון ההגנה שלהם וטוענים שאצלם הכל בסדר, עד שלאט לאט הם מבינים שהם משקרים לעצמם וכי הם לא בסדר, אלא שהם מרגישים בושה לשתף  ולהחצין את רגשותיהם, מחשש שזה עלול להעיד על חולשה.

זהו החשש של עמרי, שדוחה את תחושת הכאב והאשמה וטוען שאצלו ממש סבבה, בעוד שהוא מתבייש להודות בכאבו, גם ואולי כי זה עלול להיתפס כפגיעה בגבריות" אומר שחר טנא. בסדנה בסרט משתתפים לוחמים מ"צוק איתן". אלא שמאז השבעה באוקטובר העמיקה מאד הטראומה.

שחר טנא: "באמצעות הסרט אנחנו מבקשים להעלות יותר את המודעות לפוסט טראומה ולטיפול בה ואכן הוא מתמקד באירועים שקרו לאחר צוק איתן, שמקבלים תוקף גדול יותר מאז השבעה באוקטובר".

"כידוע המציאות הישראלית היא מציאות של מלחמות. ילדים מתחפשים בפורים לצנחנים ובתיכון הנערים מתאמנים לקראת השירות הצבאי הקרבי, אחרת החברה לא תקבל אותם, כי אינם תורמים למדינה".

עידו מרום: "מלחמת המפרץ היתה המלחמה הראשונה שלי. הייתי אז ילד בכיתה א' עם מסכות אב"כ. כיום הילדים שלי בני 7 ו-10  חווים אזעקות וריצות למקלט באמצע הלילה".

שחר טנא, 33 מתל אביב בוגר לימודי קולנוע והוראה במדרשה. כיום הוא תסריטאי, במאי ומורה לקולנוע בבית ספר לחינוך מיוחד כמי שמנגיש סרטים לאנשים עם מוגבלויות. "עידו ואני לא פוסט טראומתיים. המלחמה שלי כחייל היתה במבצע 'עמוד ענן'".

חברו עידו מרום, 41, מבית יצחק נשוי ואב לשני בנים, למד ביחד עם שחר טנא במדרשה. הוא תסריטאי, במאי ומורה לקולנוע. "המלחמה שלי כחייל היתה בלבנון השניה, ארבעה חודשים לאחר ששוחררתי גוייסתי למלחמה".

הסרט "מי שהיו הנערים" הוא הפרוייקט הקולנועי המשותף הראשון של טנא ומרום. צילומי הסרט התנקזו לשלושה ימים מרוכזים ומאתגרים שלדבריהם הם שאבו ממנו אתגר והנאה, ביחד עם הצלם יוני זלובין ועורך הסרט אסף לביא הראל.

איך היה לעבוד ביחד?
שחר טנא: "שנינו נגשנו  לעבודה על הסרט עם רגישות גם בגלל האחיין של עידו. דאגנו להשתיק את האגו ופעלנו מתוך היגיון ומחוייבות לדמויות וטובת הסרט. כמובן שזה מאתגר כי כל אחד רוצה להשמיע את הקול והרעיונות היצירתיים שלו, אבל עשינו את זה".

פסטיבל הקולנוע ה-42 ירושלים יתקיים בין ה-17 ל-25 ביולי והוא יכלול תחרויות נושאות פרסים לקולנוע עלילתי, תיעודי, קצר וניסיוני.

התוכנית הישראלית כוללת שמונה סרטים עלילתיים באורך מלא בתחרות חג'ג', שישה סרטים תיעודיים באורך מלא בתחרות דיאמונד, שני סרטים באורך מלא בהקרנה מיוחדת ו-17 סרטים בתחרות לקולנוע ישראלי קצר.

בנוסף יוקרנו שבעה סרטים בתחרות לאומנות וידיאו וקולנוע ניסיוני ומתוכננת הקרנה מיוחדת מעותק משוחזר חדש של "הגלולה" (דוד פרלוב, 1972).

הסכום הכולל של הפרסים שיחולקו בתחרויות הישראליות והבינלאומיות השנה יעמוד על מיליון שקל.

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים יציג תכנית אמנותית עשירה הכוללת עשרות בכורות של סרטים מרחבי העולם, חשיפה ראשונה של מיטב הקולנוע הישראלי, כמו גם סרטים מדוברים שגרפו פרסים בפסטיבלים מובילים בעולם ובהם ברלין, קאן, ונציה, סאנדנס, טרייבקה ואחרים. 

לצד ההקרנות יתקיימו גם מפגשים עם יוצרי קולנוע ושחקנים מהארץ ומהעולם, קבלות פנים ואירועים מקצועיים לאורחי תעשיית הקולנוע מהארץ ומחו"ל.

לפני 40 שנה בדיוק, ב־3 ביולי 1985, עלה בבתי הקולנוע בארצות הברית סרט שהצליח לימים לחצות זמנים, דורות וגבולות – “בחזרה לעתיד". זה לא היה רק להיט קיץ עם אפקטים חדשניים, זו הייתה חוויה קולנועית שסחפה את הצופים בתמהיל חד־פעמי של הומור, רגש, הרפתקה, מדע בדיוני ונוסטלגיה אמריקאית מתוקה.

והיא עשתה את הדמות הראשית בסרט, מרטי מק’פליי, ואת מי שגילם אותה, מייקל ג’יי פוקס, לסמלי נעורים נצחיים.

הסרט לקח את הקהל למסע באמצע שנות ה־50 – ימים של דיינרים עם מילקשייק, מוזיקת רוקנרול בתולית, דייטים של תמימות וחלום אמריקאי שעדיין האמין בעצמו. “בחזרה לעתיד" שבר קופות, ויותר מכך, היה לתופעה תרבותית שמסרבת להיעלם, ביטוי לעידן שבו הקולנוע גרם לנו להאמין שהכל אפשרי – אם רק נגיע למהירות הנכונה.

“זה סרט שיש בו שילוב מושלם בין מדע בדיוני, סרט תיכון ויחסי הורים־ילדים", מסביר רון פוגל, מבקר קולנוע ומרצה בחוג לקולנוע ותרבות באוניברסיטת חיפה.

“מבחינה סוציולוגית, הוא הגיע בתקופה שהיא פוסט־ילדי הפרחים, תקופה שמרנית מאוד בארצות הברית. היה רצון להתרפק על שנות ה־50 כתקופה שמייצגת את החלום האמריקאי הטוב, תקופה שבה אבא הלך לעבודה, אמא הייתה אישה קטנה וצייתנית שמבשלת בבית ודואגת לילדים, והנערים מורחים גריז בשיער ומתעסקים בלהתחיל עם בנות ובמוזיקת רוקנרול".

"שנות ה־80 ציירו את הנוסטלגיה של שנות ה־50 כמשהו שרוצים לשאוף אליו. הסרט עושה זאת בצורה מוצלחת תוך שילוב בדיחות טובות, דרמה, אפקטים ודמיון. גם הדמות של מרטי מק’פליי בסרט היא דמות שמרנית. הוא לא נער מתבגר שבועט ומורד. לרוב סרטי מסע בזמן לא הצליחו, אבל פה זה עבד בצורה יפה".

זה לא יעבוד

במרכז העלילה, שמתרחשת בשנת 1985, מרטי מק’פליי, תלמיד תיכון בן 17 מעיירה אמריקאית שקטה, מוצא עצמו נוסע לשנת 1955 לאחר שחברו המוזר, דוק בראון, מציג בפניו מכונת זמן שבנה.

כשהוא מגיע לעבר, מרטי מונע בטעות את הפגישה בין הוריו, ואז עליו להתערב במציאות שוב ולשדך בין אמו לאביו, תוך ניסיון נואש לחזור לשנת 1985 לפני שייתקע בעבר לנצח. בדרך הוא מגלה את כוחה של מוזיקת הרוקנרול ובעיקר את ההשפעה העצומה שיכולה להיות לאדם אחד על מהלך ההיסטוריה.

הרעיון לסרט נולד אצל התסריטאי והמפיק בוב גייל באוגוסט 1980, בעת שביקר בבית הוריו בסנט לואיס, מיזורי. “במרתף של הוריי נתקלתי בספר מחזור של אבא שלי מהתיכון, וגיליתי שהוא היה נשיא מועצת התלמידים ואחד הבנים הכי פופולריים בשכבה", סיפר גייל בריאיון בעבר.

“שאלתי את עצמי: אם הייתי הולך לבית הספר עם אבא שלי – האם היינו חברים? כשחזרתי לקליפורניה צלצלתי אל הבמאי רוברט זמקיס וסיפרתי לו על הרעיון. התחלנו לכתוב את התסריט על נער שחוזר בזמן ופוגש את ההורים שלו כשהם היו צעירים, עם טוויסט בעלילה: אמא שלו, התיכוניסטית, מתאהבת בו. משם התגלגל הרעיון לסיפור על דינמיקה בין־דורית, פרדוקסים בזמן ואהבה בלתי אפשרית".

“השקענו הרבה מאוד זמן בתסריט, והיו רגעים שבוב גייל ואני נכנסנו לדכדוך, אבל ככל שהתקדמנו בכתיבה הבנו שיש לנו משהו", סיפר הבמאי זמקיס בעבר. “בהתחלה חשבנו שהחזרה של הנער בזמן תהיה דרך מכונת זמן שנמצאת במקרר, אבל חששנו שילדים שיצפו בסרט יתחילו לנעול את עצמם בתוך מקררים".

"אז בחרנו במכונית הדלוריאן, פשוט כי זו הייתה המכונית היחידה עם דלתות כנף נץ, והיא נראתה קצת כמו חללית – במיוחד למישהו משנות ה־50. הרגשנו שזו מכונת הזמן שלנו. בבסיס העלילה שלנו הייתה הגישה שרוב סרטי המסע בזמן גורסים שלא ניתן לשנות כלום, ואנחנו רצינו לבדוק את ההפך. ואם אפשר בסרט לשנות את העבר, אז מה יקרה, בהתאם, לעתיד?".

גייל וזמקיס, שהתחברו כשלמדו קולנוע באוניברסיטת דרום קליפורניה בראשית שנות ה־70, שיתפו פעולה לפני “בחזרה לעתיד" ביצירת כמה סרטים מצליחים, בראשם “I Wanna Hold Your Hand" וגם “1941" שביים סטיבן ספילברג. למרות זאת, הם התקשו לשכנע את חברות הסרטים הגדולות להפיק את סרטם החדש.

“קיבלנו יותר מ־40 סירובים להפיק את הסרט, ביניהם סירובים מ’סרטי קולומביה’ ודיסני. כולם אמרו שסרט על חזרה בזמן לא יעבוד", סיפר גייל. “השינוי הגיע ב־1984, כשיצא סרטו המצליח של זמקיס ‘בעקבות האוצר הרומנטי’. זה גרם לחברות ההפקה לשנות את דעתן. בשלב מסוים פנינו אל סטיבן ספילברג, שאיתו עבדנו על כמה סרטים מצליחים, והוא התאהב בתסריט והחליט להפיק את הסרט בחברת ההפקה שלו ‘אמבלין אנטרטיינמנט’".

לאחר שהשיגו את התקציב החלו השניים במלאכת הליהוק, שגם היא הייתה רצופת מהמורות. מייקל ג’יי פוקס בן ה־23 היה הבחירה הראשונה לתפקיד מרטי מק’פליי בזכות כישרונו הקומי בסיטקום המצליח “קשרי משפחה", אך מפיק הסדרה סירב לשחרר אותו לצילומי הסרט. בצר להם נאלצו גייל וזמקיס לשקול מועמדים אחרים, בהם ג’ון קיוזאק, צ’ארלי שין, ג’וני דפ ובן סטילר.

לבסוף נבחר אריק סטולץ, אך חודש לאחר תחילת הצילומים הוא פוטר לאחר שהתברר כי אינו מתאים לקומדיה, וההפקה התעקשה, וגם קיבלה, את ג’יי פוקס.

“כשקיבלתי את התפקיד של מרטי, לא יכולתי להאמין שזה קורה לי. זה היה מעבר לכל מה שחלמתי – תפקיד מרכזי בסרט שכולם ידברו עליו", סיפר מייקל ג’יי פוקס בריאיון.

“צילמתי מ־10 בבוקר עד 6 בערב את ‘קשרי משפחה’, ומשם ישר קפצתי לצילומים של ‘בחזרה לעתיד’ מ־6:30 לפנות ערב עד 3 לפנות בוקר, וחוזר חלילה. הייתי מותש, אבל זה לא עניין אותי. הסרט הזה שינה את החיים שלי והפך אותי מכוכב טלוויזיה לכוכב קולנוע. כל הדלתות נפתחו בפניי אחרי כן".

לתפקיד דוק אמט בראון נשקלו ג’ף גולדבלום, רובין וויליאמס, ג’ון קליז וג’ין הקמן. לבסוף הוצע התפקיד לכריסטופר לויד. “כשקיבלתי את ההצעה לשחק את דוק בראון, הייתי ספקן", הודה לויד בריאיון.

“לא הייתי בטוח שזה הסרט שמתאים לי, או שזה יהיה סרט גדול. אבל משהו בסיפור הזה נתן הרגשה מיוחדת. חשבתי שהדמות של דוק תהיה מוגזמת מדי, או קריקטורית, ופחדתי שהקהל לא יתחבר אליה, אבל בסופו של דבר חבר טוב שלי שכנע אותי ללכת על זה. ואני שמח שעשיתי את זה. לקחתי השראה לדמות מאלברט איינשטיין, במיוחד בשיער הפרוע ובאישיות הבלתי צפויה. רציתי שדוק יהיה חכם, אבל גם קצת משוגע".

ליהוקים נוספים היו של ליאה תומפסון וקריספין גלובר לגרסאות הצעירות של הוריו של מרטי, ושל תומאס פ. וילסון לתפקיד ביף טאנן, הבריון של הסרט.

שליטת האדם בגורלו

צילומי “בחזרה לעתיד" החלו ב־15 בינואר 1985 ונערכו בעיקר באולפני יוניברסל בקליפורניה, בשילוב צילומי חוץ במקומות כמו בית הספר ויטייר והכנסייה המתודיסטית בהוליווד. הצילומים הסתיימו ב־20 באפריל.

סצינה בלתי נשכחת בסרט היא זו של נשף סיום הלימודים בתיכון, כשמרטי מק’פליי לוקח את הגיטרה החשמלית ומנגן את שירו של צ’אק ברי Johnny B. Goode מול תלמידי המחזור של 1955 שהמומים מהסאונד הפרוע והחדשני, רגע לפני שכל העולם נסחף אחרי מקצב הרוקנרול.

“בחרנו את השיר כי הוא אחד השירים שמסמלים את תחילת הרוקנרול, והוא כל כך מזוהה עם שנות ה־50", אמר ג’יי פוקס על הסצינה האייקונית, שבה הוא מנגן באמת (אם כי מי ששר הוא מארק קמפבל). “רציתי שהסצינה תיראה אמיתית, אז התעקשתי ללמוד לנגן את הפראזה הראשונית של השיר בעצמי".

"זה היה אתגר גדול עבורי, אבל היה חשוב לי שהידיים שלי ייראו אמיתיות על הגיטרה. הייתי מתאמן שעות על הגיטרה, גם בין הצילומים, וכשצילמנו את הסצינה וראיתי את התוצאה ידעתי שזה שווה את המאמץ". השיר שהצליח במיוחד מתוך פסקול הסרט הוא “The Power Of Love" בביצוע יואי לואיס ולהקת הניוז.

עם צאתו זכה “בחזרה לעתיד" להצלחה מיידית, והיה שובר הקופות הגדול ביותר באותה השנה, עם רווחים של 388 מיליון דולר. הוא גם היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, וזכה בפרס האוסקר על עריכת הקול הטובה ביותר. “לא דמיינתי שזה יהיה סרט כזה עצום. הוא נעשה הדבר הכי גדול בעולם", אמר ג’יי פוקס בטקס פרסי האוסקר. “זה לא סתם עוד סרט. זה קול נעורים חוצה דורות".

“אני חושב שסוד ההצלחה הוא האנושיות של הסיפור, הרגע הזה שכל אדם קולט שגם ההורים שלו היו פעם ילדים", ניסה גייל להסביר. “יש פה גם מסר אופטימי, שלכל אחד יש שליטה מסוימת על הגורל שלו".

הצלחת הסרט הובילה לשני סרטי המשך, “בחזרה לעתיד 2" (1989) ו"בחזרה לעתיד 3" (1990). אף ששניהם זכו להצלחה רבה, הם לא שחזרו את זו של הסרט המקורי. “סרטי ההמשך היו מאומצים מדי, והעלילה בהם הייתה מורכבת מדי", מסביר רון פוגל. “והסרט השלישי, שבו מרטי והדוק חוזרים למערב הפרוע, היה מאוד מקרטע. ‘בחזרה לעתיד’ הראשון היה מושלם, משהו שקורה פעם בחיים".

באוקטובר 2022 השתתפו מייקל ג’יי פוקס, שמתמודד שנים עם מחלת הפרקינסון, וכריסטופר לויד בפאנל מיוחד על הסרט. לויד אמר שם: “הייתה בינינו כימיה מהרגע שנפגשנו, וזה קשר שהולך עם שנינו לנצח, בדיוק כמו הדוק ומרטי".